ספר אורחים

לורדה ולמשפחה,
איך גילגל הגורל את גלגלנו. עם עוזי ואריק למדתי בבית ספר ועם ורדה ב"מחנות העולים". באוגוסט האחרון סירבתי לעכל שבית הספר איבד את דניאל אך לא קשרתי אותו למשפחתכם . עוד סיבוב של הגלגל ובספטמבר אני מקבל את גיא לכיתתי- תלמיד יצירתי ומוכשר. אתמול ורדה מגיעה ליום הורים ואני מגלה בחלקה של מי נפל הצער.
יהי זיכרו של דניאל ברוך.

למשפחת שירן,
אין בפי מילים לנחם, לא בטוחה שבכלל יש מילים כאלה. ניתן לזכור ולהאמין שהנשמה היא נצחית, שיש מטרה לחיים, שיש המשך אחר כך.
משתתפת בצערכם.

לום רב למשפחת שירן, הרגע שמעתי את שיחתך ברדיו חיפה, בזמן שאכלתי צהריים עם נכדתי, חשבתי על כך שאתה בוודאי גם חלמת על כך… שרתתי בחטיבת גולני כסמלת סעד וקצינת סעד ועדיין מחוברת בכל נימי נשמתי לחטיבה שהעניקה לי כל כך הרבה בכל התחומים. מטענים רגשיים והיבטים על החיים שלמרות השנים שחלפו – 36 שנים עדיין לא נשכחו..היום כמתנדבת במשרד הביטחון המלווה משפחות שכולות לילדים שיכלו להיות בני גילי למעשה אני שוב רואה את החיים אחרת.. מי יתן ולא תדעו עוד צער שוש הרשקו

הכאב הגדול שאני מרגישה וההרגשה שיכול היה להיות אחרת לא נותנים לי מנוח. הרי ראיתי את הילד היקר הזה "צומח" לפני עיניי – ביישן, יפה וחייכן. אני לא מוצאת נחמה!

משפחת שירן אני משתתפת בצערכם הכבד על אובדן הילד היפה והמוכשר .שלא תדעו עוד צער וכאב.
יהי נשמתו תהיה צרורה בצרור החיים.אמן.

אני משתתף בצערכם . תהיו חזקים ,
ואמן שלא תדעו עוד צער וכאב.

אני מצדיע לדניאל וללוחמים כמוהו חזקו ואמצו משפחת שירן נראה כי היה לכם בן מדהים……

אני מכיר את ורדה,אימו.
כל כך חבל וכל כך מיותר.

בזמן המלחמה אחותי הייתה בשליחות בסין. היא נסעה ממש ביום שהכל התחיל, ומנמל התעופה שלחה לי הודעה שאשמור על עצמי, ושהיא לא תדע מה לעשות אם משהו יקרה לי. כשהלחימה הפכה יותר ויותר אינטנסיבית, וכשהסכנות הלכו והתקרבו החלטתי שאני חייב לכתוב לה את הדברים, רק למקרה ומשהו יקרה לי ואני לא אספיק לספר. זה קטע קטן מתוך המון דפים שנכתב יומיים אחרי התקרית במרכבה.

"…היה חשוך מידי, ולא הפסקתי למעוד וליפול כשרצתי עם כולם במעלה הוואדי. "למה לא ביקשו מסוק עדיין" חשבתי לעצמי. בטוח מישהו כבר הודיע בקשר לפיקוד שיש פצועים.
אבטחנו לנו חלל בין הבתים וחיכיתי שאיגור הרופא ורחמני החובש יחברו אלי עם הפצועים כדי שאוכל לעזור.
היה חשוך מכדי שאוכל להבחין במתרחש רחוק ממני, ורק כשהתקרבו הלוחמים עם האלונקות הראשונות נתתי לעצמי את אות הפתיחה. הקול שלי הפך מחלוש ומתנשף ליציב ואסרטיבי עד כמה שיכולתי. "תניחו אותם פה!" צעקתי. האלונקה הראשונה הגיעה. החייל שהחזיק בקצה השמאלי מקדימה מעד ושלחתי יד לתמוך באלונקה שלא תיפול. "מי זה?" שאלתי. ידעתי שהשאלה לא יכולה לעזור לי יותר מידי מכיוון שאני לא מכיר את הגדוד, ושבועיים הם לא מספיק זמן לזכור שמות של חיילים כה רבים. "דניאל" אמרו. "ומי שם?" שאלתי והצבעתי של האלונקה ליד. "עמרי, עמרי". לא ידעתי מי הם. אבל באותו רגע זה לא היה חשוב. ניגשתי לאלונקה של דניאל. הרמתי מעט את הקסדה שלי כדי שהאור מפנס הראש שלי יכוון אליו. ראיתי פציעה בירך והמשכתי לסרוק את גופו. אלומת האור האירה על פניו וזיהיתי אותו מייד, על פי עיניו הבהירות. נזכרתי ביום שבו סופחתי למסייעת 13, כשהגעתי זר מוחלט, בלי ציוד, בלי מכרים. עמדתי בפלוגה והסתכלתי על האנשים. הוא היה בין חבריו, שקט, עומד בלי חולצה אי שם בגובה שלו, עם רעמת שיער ראויה ומפוארת. הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי, הוא בטח קיבוצניק.
בסדרי התנועה תמיד הייתי אחרון. הוא היה בין הראשונים. אחרי כמה ימים העבירו אותי מהמסייעת למבצעית ג', ולא החלפתי עם דניאל אף לא מילה.
שלחתי יד אל צווארו כשהבחנתי במנתב האוויר שבפיו. מיששתי בניסיון למצוא דופק. התאכזבתי. "תביאו שמיכה" אמרתי בקול נשבר.
עוד אלונקות הגיעו כשהייתי עם עמרי. הסתכלתי על הפציעות של שני הבחורים הנוספים שהגיעו. תוך כדי איסוף מידע וחלוקת הוראות לחובשים, אמרתי לעצמי חרש "אלוהים ישמור, מה הלך שם? איך הם הגיעו למצב הזה?" לא יכולתי לדמיין את ה'דבר' שעשה את זה. מתוך המראות הקשים הכה בי שעל האלונקה שוכב איגור, רופא המילואים. אני לבד. אחז בי פחד, ובנשימה עמוקה בלעתי אותו למקום שאיתו ידעתי שאצטרך להתמודד אח"כ.
רצנו כולנו למקום מבטחים. ואחרי שהמסוק המריא, כל מה שנשאר זה להירגע. כל מה שנבלע עלה בין רגע מעלה ופרץ בכי שטף את עיניי. ועם כל מצמוץ בחושך חזר אלי המבט הנבוב בעיניו הכחולות של דניאל, שעד לפני כמה שעות הסתירו סוד, עולם שלם שעמד מאחורי אדישות מסקרנת. עולם ששיערתי שיהיה לי בו עניין, אך לא הספקתי בכלל לגשת אליו. עיניים יפות של אדם שלא ידע מי אני בכלל, אבל אותו אזכור כל חיי…"

עילי עובדיה, פאראמדיק צבאי.

"שְתֵּי מְדִינוֹת לִשְנֵי עַמִים"

שְתֵּי מְדִינוֹת לִשְנֵי עַמִים :
אֵלּוּ שֶפְּקַדָם הַשְכוֹל וְאֵלֶּה שֶלֹא
יַעַן הכּוּשִי יָכוֹל וְצָרִיך לָלֶכֶת
כִּי הַכּוּשִי עָשָה אֶת שֶלוֹ !

שְתֵּי מְדִינוֹת לִשְנֵי עַמִים :
אֵלֶּה שֶבְּנֵיהֶם-בְּנוֹתֵיהֶם חֵרְפוּ נַפְשָם, לַקְרָב יָצְאוּ, ואֵלֶּה שֶלֹא
יַעַן מִי שֶשְלָחוּם לַמִלְחָמָה בְּשֵם מְדִינָתָם וְהַמוֹלֶדֶת
בְּשוּם טִיפַּת-אַחֲרָיוּת לא נָשְאוּ, לֹא לָקְחוּ, לֹאֹ נָטְלוּ :
אִיש-אִיש וְסִיבּוֹת לוֹ חֲשוּבוֹת-מְאֹד-מְאֹד מִשֶלוֹ.

שְתֵּי מְדִינוֹת לִשְנֵי עַמִים :
אֵלֶּה שֶנָחֲתָה עֲלֵיהֶם הַמַכָּה וְאֵלֶּה שֶלֹא
יַעַן כְּמוֹ בַּשוֹאָה, כָּאן הֲרֵי כּוּלָם מַאֲמִינִים וסְבוּרִים
כִּי הַמַכָּה תִפְסַח-תְדָלֵג עֲלֵיהֶם, תִיפּוֹל (כַּנִרְאֶה?) רַק עַל אֲחֵרִים.

שְתֵּי מְדִינוֹת לִשְנֵי עַמִים :
הוֹרִים שֶבְּנֵיהֶם-בְּנוֹתֵיהֶם מֵתוּ כָּכָה סְתָם, לַשָוְוא ולְחִינָם, וְאֵלֶּה שֶלֹא
כִּי כַּאֲשֶר קוֹבְרִים אָנוּ כִּמְעַט בַּחֲשַאי, בְּהֶסְתֵּר, אֶת בָּנֵינוּ-בְּנוֹתֵינוּ
אִיש בַּמְדִינָה אֵינוֹ חוֹשֵב שֶמוֹתָם נִגְרָם אוֹ הִתְרַחֵש (שוֹמּוּ שָמַיִים ! חָלִילָה וְחַס !) בִּגְלָלוֹ.

שְתֵּי מְדִינוֹת לִשְנֵי עַמִים :
אֵלּוּ שֶהִתְאַכְזֵר אֲלֵיהֶם, הִתעַמֵּר בַּהֶם גוֹרָל החַיִים וְאֵלֶּה שֶלֹא
יַעַן הֵם שֶאִיבְּדוּ בָּשָר מִבְּשָרָם ובְּעַצְמָם הָפְכוּ קוֹרְבְּנוֹת-מִלְחֶמֶת-שָוְוא-חִינָם וְשוֹלָל
רַק הֵם אָכֵן אֵלוּ הַיוֹדְעִים לְהַעֲרִיך אֶל נָכוֹן, מַהוּ עֶרְכָּם-מַשְמָעוּתָם שֶל חַיִים,
חַיָּיו שֶל אָדָם, אִיש, אִשָה, אָבָּא, אֵם, בֵּן, בַּת, חַיֶּילֶת, חַיָּיל, עוֹלָל וְחָלָל.

שְתֵּי מְדִינוֹת לִשְנֵי עַמִים :
אֵלּוּ שֶהִתְנַסוּ וְחָווּ   מַהוּ שְכוֹל ואֵלֶּה שֶלֹא
יַעַן הַכּוּשִי-הַכּוּשִית מִזְמַן יָכוֹל-יְכוֹלָה לָלֶכֶת
כִּי הַכּוּשִית-הַכּוּשִי, בֶּאֱמֶת וּבְּתָּמִים, כְּבָר עָשְתָה-עָשָה אֶת שֶלָה-וְשֶלוֹ !