ספר אורחים

מרכינים ראשינו מול הגיבור שהלך ואיננו
מרכינים ראשנו מול השורות החסרות
יהי רצון שלא תדעו עוד צער
בזכות דניאל וחבריו אנו יכולים היום להמשיך לחיות
דניאל שבגופו ובדמו הגן עלינו – חייבים אנו לו ולמשפחה
לזכור ולא לשכוח
יהי זכרו ברוך
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים

אבינעם וורדה,
שום דבר שאכתוב כאן לא יקל על כאבכם ולא יכול להסביר את מה שהרגשנו איריס ואני כששמענו על אסונכם. הכרנו את דניאל למעשה ממש מן הלידה, אני זוכר את ורדה בחדרי הלידה בהדסה בירושלים, כשבאנו לבקר אותה יחד עם קבוצת הלימוד כסטודנטים לרפואה. בהמשך עברנו כמעט יחד לחיפה ודניאל היה תמיד מתרוצץ בסביבה כשלמדנו יחד לבחינות. ילד מוכשר וערני. א"כ עקבנו אחריו יותר מסיפוריו הגאים של אבינעם. הילד גדל להיות בחור חמד, שהגשים במלואן את כל תקוותיו של אביו. אין לי ספק שלו ניתן לו היה מגיע הרחק ומשיג את כל מה שהיה רוצה.
לסיום: בטקס של היסתדרות הרופאים בבנין הקונגרסים בחיפה כשאילת, ביתי בת ה – 12, ראתה את תמונתו של דניאל מתנוססת על המסך היא לחשה לי באוזן -"אבא איזה ילד יפה הוא"

שלא תדעו עוד עצב,
איריס ואמנון זלוטניק

למשפחה,
אין לי ממש ניחומים, כי בנכם היה ממש אוצר ואכן, הטובים והראשונים הולכים. אני רק יודע, ביני לבין עצמי, שני דברים: בזכותו, אנחנו קיימים כאן וכולנו חייבים, לכם ולו, המון. שנית, בהיעדרו ובהיעדר טובים אחרים כמוהו, המקום הזה נהיה פחות ופחות טוב, פחות ראוי. המדינה הזו ובתוכה כולנו, חסרים את דניאל ושכמותו, ואולי, במובן זה, אסונכם הוא אסוננו. שלא תדעו יותר צער.

לצערי, לא יצא לי להכיר את דניאל.לא אישית-רק בעקיפין. ראיתי תמונות שלו ושמעתי עליו מחברה טובה שלי, קרן, שכן הכירה אותו טוב.
ובכל זאת, אני מרגישה קרובה אליו..כאילו ידעתי מי הוא כל הזמן..כאילו הוא היה חבר שלי… חלק ממני..
קרן הודיעה לי שהוא נהרג, ולאחר זמן קצר פרסמתי כתבה באינטרנט כתגובה לזעזוע שהרגשתי. ואת הכתבה הזו אני מעלה פה

"
"זהו?.. יש לך חבר אז לא רואים אותך יותר?" צחקתי עם קרן, אחרי שהיא חזרה מסופ"ש אצל ליאור החבר שלה..
"כבר שבועיים שלא ראיתי אותך!!"
"יואו את לא מבינה איזה כיף היה אצלו.. וטיילנו עם כל החברים שלו.. והם כאלה מצחיקים..!! אני חייבת להראות לך תמונות! בואי בואי תראי! יש לליאור חבר מזה חמוד כזה ביישן, אבל נשמה טובה! גם אמרתי לו עלייך! שיש לי חברה שאני חייבת להכיר לו! אני מתה לשדך לך אותו! הוא בתמונות.."

בזמן שקרן דיברה בטלפון אני הסתכלתי על התמונות מהטיול שקרן עשתה עם ליאור והחברים שלו.. ואיזה בחור משך את עיניי..
"קרן!! מי זה?!"
"זה?.. אהה.. זה דניאל.. זה הבחור שרציתי להכיר לך.. נכון חמוד?"
"חמוד?! הוא מהמם! את חייבת להכיר לי אותו".

קבענו שאיזה שישי אחד נצא ארבעתנו לפאב.. אני קרן ליאור.. וחבר שלו- דניאל. זה כבר היה לפני חודשיים בערך. וכל הזמן לא יצא
"דניאל בגולני.. אז הוא לא תמיד נמצא בבית בסופ"שים.. אבל אל תדאגי בטח בקרוב זה ייצא לפועל" קרן אמרה.

יום שישי ה 4/8- אחה"צ. קרן מתקשרת.
"שומעת?…"
"נו.."
"נכון דניאל? הבחור שאני רוצה לשדך לך כבר הרבה זמן?."
"…נווו..?…" אני אומרת לה בהתרגשות..אני כבר עם פרפרים בבטן.. הוא בטח יצא הבייתה.. ונארגן יציאה היום בערב כולנו..וואי אני סוף סוף אראה אותו..
"קיצר..הוא…הוא.." והקול שלה מתחיל לרעוד לי בטלפון
"מה יש קרן? מה איתו? מה קרה?."
"הוא אחד משני החיילים שנהרגו אתמול.."
שתקתי. מה יכולתי להגיד? שתקתי. רעדתי כולי.
"את קולטת את זה?! הוא אחד החברים הכי טובים של ליאור!! אני מכירה אותו מאז שאני מכירה את ליאור! כבר יותר משנה! הוא כזה חמוד היה.. כ"כ ביישן.. ונחמד.. אני לא מאמינה.. אני פשוט לא מאמינה" היא בכתה.
ואני? עדיין שתקתי. מנסה למצוא מה לומר. אבל באמת שבאותו הרגע פשוט לא יכולתי לחשוב על כלום.
הרגעתי אותה קצת. ואמרתי לה שאני אבוא אליה בערב.
ניתקנו.
ואני שוכבת בחדר במיטה שלי.. ומסתכלת על התקרה.. והראש ריק ממחשבות. זה לא נקלט.
ולאט לאט זולגות לי דמעות מהעיניים.. לאורך הלחיים..אני אפילו לא טורחת לנגב אותן. פשוט שוכבת ובוכה בשקט.
אני עוקבת כל הזמן אחרי המלחמה.. אחרי כל מה שקורה.. ומזדעזעת כל פעם מחדש שאני רואה חדשות וקוראת עיתון. וככה כולנו. כן.. יש מלחמה.
ורק היום קלטתי.. זה לא מפחיד באמת עד שזה מגיע אליך.
עד שזה לא איזה חבר של חבר, או מישהו שלמד איתנו, אולי אפילו איזה בן דוד.. אח.. עד אותו הרגע זה לא מפחיד. לא באמת.

לזכרו של סמ"ר דניאל שירן.
הבחור שמעולם לא הכרתי.. וגם לא אכיר לעולם..
יהי זכרו ברוך.
"

זו הייתה הכתבה שפרסמתי.
עכשיו, אחרי מעל לחודשיים, זה לא יותר קל. אני מוצאת את עצמי הולכת ברחוב, וחושבת עליו.על הבחור הזה שלא הכרתי..ושלא הכיר אותי. שלא דיברתי איתו פעם אחת בחיי..אני רואה אותו בראש שלי מחייך. והכל רק מתוך תמונות שלו שהספקתי לראות. שנינו לא הכרנו אחד את השני..פעם. ועכשיו? עכשיו אני מכירה אותו, ויודעת שגם הוא, באיזשהו אופן, מכיר אותי.

ורדה ואבינועם- דניאל נגע בי כמו שאף אחד לא הצליח. הוא היה משהו מיוחד..ואני בטוחה שאתם יודעים את זה. אני יודעת את זה אפילו שלא הכרתי אותו באופן ממשי. אני משתתפת בצערכם.

ורדה, אבינועם, ילדיכם וכל המשפחה, מסתבר שישנם דברים כל כך לא הגיוניים בחיים, כמו זה שעתה אני כותבת אליכם על בינכם שתמונתו לא יוצאת מנגד עיני, בחור שעתידו היה לפניו ונגדע בעודו באיבו. כל כך לא הגיוני שאני מסתכלת בתמונתו שעיניו כל כך מדברות ופניו קורנות כל כך הרבה אור, אך ליבו נדם.אין הגיון ואין גם צדק. כל כך חבל שלא יצא לי להכיר את דניאל, בודאי היתה חוויה להימצא במחיצתו של עלם חמודות זה, אך מהתמונות שראיתי בביקורי אצלכם ומהתרשמותי מכל המסופר באתר זה, עם כל ההחמצה של אי ההכרות, למדתי רבות על בחור זה שהיה משכמו ומעלה. בודאי רבים אמרו לכם ברגעים הקשים ועדיין אומרים: היו חזקים, ואיך אפשר להיות חזקים עם אובדן שכזה, עם פעירת תהום כה עמוקה בחייכם, אך בכל הרע והעצוב הזה, אני סבורה שדווקא האתר הזה רצוף הזכרונות והתמונות מימים מאושרים ונפלאים, אולי כן יחזק אתכם ויאיר לכם את החלק החשוך שנפל עליכם ללא כל התראה מוקדמת, אמנם העצב תמיד ישאר, אך הגאווה תרים את ראשיכם. שלכם, בתיה זיו (האיגוד הקרדיולוגי בישראל)

ורדה אבינעם
גיא ונגה

דפדפתי שוב ושוב באלבום.
קראתי שוב ושוב את המילים שנכתבו
מזכרת נפלאה, רק כמה עצוב שזו מזכרת ושהמציאות כל-כך אחרת וכואבת.

רק מעט הכרתי את דניאל, ודרך סדק צר מאד של חייו. והנה נגלה לפני ספור חיים עם הרבה מילות של יופי, שמחה, אהבה, גאוה ותקוות אין סוף.
והכל נגמר והתקוות התנפצו על סלע קשה טבעו בים הדמעות, כוסו בעפר.
ואת החלל שנפער מילאו מילים של כאב ונחמה ועידוד.
מילים מהוססות היודעות שהן מילים בלבד.
ואת האין שנפער, אחרי שנעצמו העיניים אחרי שגבהה תלולית העפר על קברו הרענן של דניאל,ממלאים עתה הזכרונות והתמונות והמילים, ששיתפתם בהם אותנו הרחוקים מיומכם החסר. הרחוקים מהסעודה המשפחתית של ארבעה כסאות ומהכסא החמישי הריק והמבויש.
זכיתם בבן ואח נפלא, שרבים ודאי מתקנאים על כי הוא שלכם ואתם שלו. אבל גם מודים לבורא עולם שאינם עכשיו במקומכם.ומי שלא היה במקום אינו יודע באמת את גודל הכאב ועד כמה עמוק האין.
אבל החיים חיבים להיות חזקים בשביל החיים שישנם, ובעיקר בשבילכם גיא ונוגה שהכל לפניכם. קחו מהזכרונות והתמונות את הכוחות, את היופי, את האהבה ואת התקוות ומלאו בהם את חייכם. בטוח אני כי זה מה שדניאל היה רוצה בשבילכם ובשבילו.

אתכם מרחוק מנגב שוב את הדמעות
מחבק כמה שאפשר
להתראות אביתר

היי דניאל,

כשאתה מגיע לגיל שלושים,
לפעמים קצת לפני, לפעמים קצת אחרי,
משהו בך משתנה.
אם אתה רוצה או לא, פתאום אנשים מסביבך מתחילים למות.
ואני לא מדבר על הדור של הסבא והסבתא.
פתאום דוד שלך הולך והוא מבוגר בקושי בכמה שנים מאבא שלך.
ואז האבא של החבר הכי טוב,
ואתה פתאום נזכר שכבר יש לך זכרונות של אבא שלך
כשהוא היה בגילך.
כנראה בגיל שלושים אתה מבין שאנחנו זמניים פה,
ושהזמן הזה טס וחומק לנו מבין האצבעות.

הרבה עצב נכנס לך לחיים.
פתאום אתה מסתכל באחד הטיולים שלך על סלע ענק
שקיים אי אילו מיליוני שנים, ואתה שואל את עצמך מה ההבדל
בין שלושים שנה לשבעים שנה,
ולמה כל כך מעט?
אתה נזכר בימים לא כל כך רחוקים, כשהיית בן 24,
ונזכר שחשבת אז שזה יכול היה להיות כל כך נפלא
אם יכולת לעצור את הזמן באותו הרגע,
בן 24, מלא בשאיפות וחלומות ותקוות לעתיד.
לא מפחד מכלום.
עם אבא בן 52 ואימא בת 47 שיהיה להם את כל הזמן שבעולם
כדי ליהנות מהחיים כמו שמגיע להם ולא רק יעבדו כל הזמן
ואח בן 10 שיישאר תמים לנצח והעולם לעולם לא יקלקל אותו.

אבל עוברות שתי דקות ושש שנים ואתה בן שלושים.
אבא שלך כבר מתקרב לשישים ואימא שלך כבר עברה את חמישים.
אח שלך, לעזאזל, יקבל בקרוב את הצו הראשון
והזיכרונות שלך מהצבא (זיכרונות טובים) כל כך טריים ומוחשיים.
שמישהו יילחץ על סטופ, הסרט הזה עובר מהר מדי.

קראתי מה ההורים שלך כתבו עלייך.
הם כותבים מדהים, אני צריך לבדוק מי מהם בדיוק
אחראי על הטקסטים המופלאים באתר.
לא סיפרתי לך עדיין אבל אני רוצה לעסוק בכתיבת שירים.
אז תשמע – ואני (כמוך, כנראה) לא נדבן במחמאות – יש לי ממי ללמוד.

אם לא היית מת כנראה לא הייתי מכיר אותך.
צר לי על המשפחה שלך שאני ואתה נאלצים להיפגש בכאלה נסיבות.
לא צר לי עלייך.
נכון, הפסדת דברים יקרים בחיים ובראשם להקים משפחה משלך,
אבל לא ידעת את זה.
ולא הגעת לגיל שבו העצב וחכמת החיים המרה משתלטים עלייך.
כאחד שכל כך היטיב להבין את העולם הזה אני חושש שזה היה עלול לקרות גם לך, כפי שזה קרה לי.
בפנטזיות שלך בטח היו האישה הכי מדהימה והילדים הכי מדהימים והחוויות הכי מדהימות, טיולים מדהימים לחו"ל ואליפויות מופלאות של מכבי חיפה, ומסעדות טובות והתקפי צחוק משוגעים… וכפנטזיות הם היו כולם בדרך כלל יותר טובים מהמציאות. אני רק מקווה שיצא לך לאכול פעם אחת בקופי בר ביד חרוצים בתל אביב. אם הייתי צריך לקבוע איתך פגישה הייתי לוקח אותך לשם.

חוצמזה, כבר קלטתי שגם חיית את החיים עד תומם כל עוד חיית.
תלמיד מחונן, ספורטאי, בשלן, ידען, מתנדב, חייל מצטיין.
אני רק מצטט מה שההורים כתבו עלייך.
אז לדעתי שיחקת אותה בגדול
ואנחנו כולנו פה בוכים בעיקר על עצמנו
ועל זה שלא יהיה לנו יותר ממך.

אני חושב שפתרון טוב כדי להמשיך ולהרגיש אותך
(0.0001 בסולם של 1-10 לעומת האפשרות שהיית נשאר בחיים)
הוא לשאול את עצמנו מה היית אומר או עושה באותו רגע,
אז אני אשתמש בך לשיחות מדי פעם,
ואם ההורים שלך ירצו הם יוכלו להשתמש בי לשיחות בתמורה.
אני בטוח שזה ישמח אותך.

יאללה דניאל,
כבר מאוחר ואני צריך לישון עכשיו
עם טונות של עצב
וכמה קילו געגועים לילד שאני לא מכיר.

זה נכון מה שאומרים עליכם.
הטובים מתים צעירים.
מגיע לכם.
זה רק אנחנו נשארים עם כל העצב.

לילה טוב.