ספר אורחים

ורדה ואבינעם,

יום הזכרון 2018, אני קורא מה כתבתי בשנים הקודמות ולא ממש מוצא שום דבר חדש לאמר. שום דבר שיכול לנחם.
אבינעם ואני ציינו רק לפני כחודש יום הולדת 60. זה כבר גיל משמעותי, כבר לא ילדים. אנחנו היום אלה עליהם הסתכלנו בספק הערצה ובטח בהערכה כשהילדים שלנו נולדו. ואז זה מכה בי, אתם כבר מזמן התבגרתם, ביום הנורא שנודע לכם שדניאל נהרג עברתם בבת אחת להיות מבוגרים, עם כאב בלב שלא ירפא לעולם ושום רופא גם לא הטוב שהטובים, לא יוכל לתקנו. גם לא הזמן שהוא כך אומרים הרופא הטוב ביותר. ברגע אחד בלי שלבי הביניים הטבעיים השתנו חייכם.
גיל 60 מהו למול השינוי שעברתם אתם אז, לפני כמעט 12 שנים.

אני מעריץ! את הדרך שבה בחרתם להמשיך לחיות למרות הכל, לחיות, לא רק להשאר בחיים.
אין לנו אלא לאחל לכם שתמצאו רגעי אושר רבים ככל האפשר שיקלו על הכאב, ושתמשיכו לשמר את זכרו של דניאל בדרך הכל כך מיוחדת וראויה שבחרתם.

ורדה ואבינעם יקרים,
עוד שנה עוברת, ועוד יום זכרון מגיע, ובעצם המודעות להעדרו של דניאל קיימת בכל יום מאז אוגוסט 2006. את דניאל הכרתי מרחוק, לא מספיק לעומק. ויחד עם זאת אי אפשר היה שלא לראות כי מתחת לשקט ולמבט הבוחן, קיימים חוכמה מיוחדת, תפיסה מהירה, יכולות גבוהות באופן יוצא מן הכלל, ועניין בתחומים שהם שלו בלבד. דניאל היה בבחינת "מים שקטים חודרים עמוק" אולם ההבטחה הגדולה לעתיד נגדעה באותו יום קיץ רותח באוגוסט 2006 על אדמת לבנון. והצער עמוק, ותחושת ההחמצה חריפה, והכאב על חייו הצעירים שהסתיימו עוד לפני הפריחה – גדל. אנו איתכם היום ובכל יום.

עוד שנה עברה.
שוב אני כותב זאת, "עוד שנה עברה".
השנים חולפות ודניאל נשאר בתמונות אותו הדבר. לא משתנה.
אבל אנחנו כן.
גם הזכרון של אלה שנפלו בכדי שאנחנו נוכל להמשיך ממשיך להשתנות. כמו צילום בצמצם רחב, הפוקוס על הנופלים מתחדד ורק מה שמסביב מטשטש..

פרופ״ שירן וורדה היקרה
את דניאל לא הכרתי מעולם ואותך אבינועם הכירותי מבית החולים מעולם לא עבדנו יחדיו אך עצם קיומך ידוע ומכובד. ביום היוודע הבשורה המרה בבית החולים נפל דבר. נחמץ הלב , הכאב והצער הפך נחלת כולם. בכל פעם שאתה עובר במסדרונות בית החולים דניאל איתך כאילו סוכך מעלייך ,מגן , מחבק ואתה בחיוך מבוייש תמיד עם עיניים טובות ונעימות מהנהן בראשך. דניאל הפך לבן של כולנו רוחו שורה והינה חלק בלתי נפרד מהמוסד שלנו . כאדם שהשכול הינו חלק מחייו אין לי אלא להחריש ולהבין עד כמה גדול הכאב ועד כמה הנחמה לא מצוייה בדבר. ליבי עימכם ביום בחודש בשנה וברגע הזה.

ורדה ואבינעם
כמידי שנה ביום הזכרון, (אבל לא רק), אנחנו חושבים על דניאל ועליכם.
אין לי דבר חוכמה חדש לאמר.
המילים כנראה הן אותן המילים גם ההרגשה לא משתנה ואינה מתכהה עם השנים.
והתפילות, התפילות הן אותן התפילות שעדיין לא נענות.

איריס ואמנון

ורדה ואבינעם
שוב יום הזכרון, לא יאמן איך הזמן רץ ואנחנו שוב ביום הזה. היום שלמעשה הוא כל יום בחיינו אבל מתרכז ליום אחד שבא להזכיר לנו כאילו אנחנו יכולים לשכוח, למי אנחנו חבים את חיינו היום יומיים.
השנה הלכתי לטכס יום הזכרון בבית חולים, הקדישו כמה דקות לדניאל, הראו תמונה שלא הכרתי, אבל כמו תמיד, אותו דניאל, ילד יפיפה עם עיניים כחולות וחכמות מלאות עומק.
מכל התמונות והשמות, הופתעתי שהוא היה היחיד שהכרתי, על שני אחיו של דני ויילר, שנהרגו במלחמת יום הכיפורים שמעתי, אבל הוא היה היחיד שממש הכרתי.

אין מילים שיכולות לנחם אבל יכולה להיות תקווה ותפילה שלא יהיו עוד ילדים שישארו ילדים

איריס ואמנון.

למדתי עם דניאל בחטיבה… אני לא זוכרת כמה זמן. שנתיים, אולי שלוש. הוא היה איתי בכיתה, אבל לא הכרתי אותו. רק בפנים. אני לא חושבת שאפילו אמרנו שלום אחד לשני אי פעם. אבל לפי מה שאני רואה באתר לזכרו והדברים שאני שומעת עליו מאחרים בשנים מאז פטירתו, כנראה שפספסתי שלא הכרתי אותו באמת. פספסתי אדם מדהים. לבי עם המשפחה. יהי זכרו ברוך

ורדה ואבינעם
בכל שנה המילים מתמעטות אבל הזכרון והכאב נשארים
גם אם בעתיד לפעמים לא נכתוב דבר – תמיד נזכור

איריס ואמנון

עוד שנה עברה, כבכל שנה אני חושב ונזכר באלה שהכרתי ושאינם עוד. עמי קניג הטנקיסט, השכן מלמעלה שיצא עם הקיטבג ביום הכפורים בבוקר ולא חזר, משה בן דור, הצנחן, אח של עופר שלמד איתי בכיתה והוצא באמצע שעור מתמטיקה ע"י אבא שלו והמנהל. לא היו צריכים להגיד לנו כלום – כולנו הבנו. ועוד אחרים.
ודניאל, דניאל שירן הנגביסט מגולני. דניאל הוא המיוחד מכולם. כולם היו "גדולים" דניאל אותו הכרתי מיום לידתו היה רק ילד. הוא נהרג באותו גיל כמותם אבל הוא היה רק ילד.