הודעה חדשה
נגה, גיא, ורדה ואבינועם,
רק היום, ביום השנה לנפילתו, גיליתי מתוך הדברים המרגשים שנאמרו באזכרה, כי האתר קיים.
נכנסתי, קראתי, התבוננתי בתמונות וליבי שב ונחמץ.
את דניאל ראיתי במעברי החציה, לוקח את נוגה מבית הספר.
בפעם האחרונה ראיתי אותו כאשר עמדתי ברמזור, בצהרים. הוא ונוגה המתינו לרמזור המתחלף. הבנתי כי זה דניאל, מפני שזיהיתי את נוגה וחייכתי למראהו של הנער הענק, שלצידו עומדת אחות קטנטנה, המתבוננת בו במבט מעריץ, מחוייך ומדברת בלי סוף. לבסוף שלח אליה מבט מחייך, סבלני, נעים, ענה לה דבר מה. היא צחקה וביחד חצו את הכביש.
תמונה אחת. נצחית.
דניאל.
הכרתי אותך עוד בחייך מסיפורים מבודחים על הקושי שלך לקום, על התעקשותך הנחרצת והבלתי מתפשרת להתגייס ליחידה קרבית.
דאגנו לך יחד עם אמא ולא חלמתי שאקבל יום אחד הודעה מפלצתית כל כך המבשרת את נפילתך.
אתה חי לתמיד בלב של כולנו. של מי שהכיר אותך וגם בלב של מי שהכיר אותך פחות.
השפה אינה עשירה דיה. איני מוצאת את המילים היודעות לבטא את גודל הצער וההחמצה הנלווים לזכרון הליכתך. לידיעה של מה עוברים בני משפחתך.
ורדה ואבינועם היקרים.
פה יותר קל להגיד את הדברים. אני לא יכולה לומר שאני יודעת מה עובר עליכם. אני לא. אין דבר מצער יותר מאובדן ילד.
אני רוצה שתדעו שאני חושבת עליכם כל הזמן, מתפללת ומקווה בכל ליבי שתמצאו את הכוח.
אוהבת,
אורלי אלפסי
הַגִּידּו חֶבְרַיָּא, מַדּוּעַ ?
הַגִּידּו חֶבְרַיָּא מַדּוּעַ
בְּרַעַם תּוֹתָח הַחוֹלֵף
נִשְמַע עוֹד הַהֵד שֶל גַעְגּוּעַ
עוֹלֶה בַּשְדֵרוֹת שֶל הַלֵּב ?
הַגִּידּו חֶבְרַיָּא מַדּוּעַ
צוֹמְחִים הַפְּרָחִים בִּשְדוֹת בָּר ?
כָּל פֶרָח זֶה אָח שֶהִנִּיחַ
אָחוֹת יְקָרָה שֶאָהַב.
הַגִּידּו חֶבְרַיָּא מַדּוּעַ
תָּמִיד הוּא אִיתָּנוּ הָאָח ?
אֲנַחְנוּ נַעֲבוֹר עִם הָרוּחַ
אֶת זֶה שֶנָּפַל לֹא נִשְכַּח.
מילים: שמואל פישר
לחן: עממי
מאוד מעציב לשמוע של משימה אפילו לא מלחמת מישהו נפגע
סבא מנחם זיכה אותי בחוויות הקשות ,בתפילות לזכרו ובכאב
משתתף איתכם.
אני משתתפת בצערתכם..
דניאל באמת תודה לך על הימים השקטים שהיו אצליינו בצפון..
אני בתור ילדה שהייתה חייה במיקלט חודש ושבוע רוצה להגיד לך תודה
ולכל החיילים שנילחמו תודה מכל הלב..
הלוואי והייתי זוכה ליראות אותך ואת כל האמיצים
אתם זה הפרח בישראל,אתם זה השקט והשלווה,אתם זה היופי.
ושוב תודה לך על הכל אוהבת ומחבקת אלינה
ורדה, אבינעם ומשפחת שירן,
קשה להאמין שכבר עברה שנה.
בדיוק חזרתי מהמילואים כשהתחילו כל הדיבורים על שנה לחטיפת גלעד שליט, ושנה לחטיפת אודי ואלדד – תחילת המלחמה. אני פשוט לא מאמין שזה הגיע כל כך מהר, כנראה בגלל שלא הפסקתי לחשוב על דניאל ועל המלחמה מאז. אני מוצא את עצמי יושב עם החברים מהצבא לפעמים, גם בישיבות הכי שמחות מדברים ונזכרים בתקופה הנוראית ההיא, ובמיוחד בלילה הזה שהשפיע כל כך על כולנו, כל אחד והסיטואציה הנוראית שהוא היה בה. גם אנשים שהיו מחוץ ללבנון באותה תקופה מסתובבים עם ההרגשה הקשה ומרגישים שהיו מאוד קרובים. אני זוכר את כל מה שקרה באותו ערב נוראי כאילו זה היה אתמול, פשוט אי אפשר לשכוח את זה, ובמבט של שנה לאחור הכל מרגיש כמו סרט רע מאוד שלא עוזב ואין ממנו מנוחה אפילו לרגע. החברה שחזרו מתאילנד לא מזמן, הדליקו שם נר ביום הזיכרון לזכר דניאל, עמרי, איגור ויהודה (שנהרג בערך חודש לפני עוד כשהיינו בעזה), חשוב לי שתדעו כמה שדניאל הולך איתנו לכל מקום ובכל זמן, וגם ברגעים הכי שמחים תהיה אבן ענקית על הלב ונרגיש תמיד שיש חולייה חסרה, כי כמו שאנחנו השתחררנו מהצבא ומסתכלים קדימה ומחכים לטיול וללימודים, את אותה הרגשה בדיוק גם דניאל היה צריך להרגיש, וכשהוא נהרג, כשהלך בחוד עם הפק"ל הכי כבד והכי מסורבל באומץ לב ובגבורה, הוא הקריב עצמו למען כל אחד מאיתנו שחי את החיים שלו באושר היום.
אולי קשה לכם עם האמרה הזאת שהוא נהרג כגיבור כי אולי היא נשמעת לכם בתור סוג של ניסיון נוסף לנחמה, כי הרי כל אימא מעדיפה שהבן שלה יחזור הביתה בשלום ומי בכלל צריך שיהיה גיבור, העיקר שיגיע בזמן לארוחה של שישי בצהריים. אבל בתור אחד שהיה מפקד שלו, ולא בדיסטנס אלא יצא לנו להעביר די הרבה שיחות, אני באמת מלא הערצה אליו. כזה שקט וצנוע..
אני בטוח שכמו כל החברים שנכנסו ללבנון, גם לדניאל היו הרבה הרבה פרפרים בבטן וחששות לפני הכניסה למרכבה. ראיתי ושמעתי אנשים שפחדו להיכנס כששמעו מה הולך שם בתוך לבנון, ודניאל, שידע שהוא הולך עם הפק"ל הכי כבד במיקום הכי אסטרטגי בכוח ולמקום הכי מסוכן ומפחיד שהיה בו, ידע את האחריות המוטלת עליו והתנהג בדיוק כמו שאני זוכר אותו – בידיעה מלאה של האחריות העצומה המוטלת עליו, ובלי לחשוב פעמיים, אלא מחשבה על ביצוע המשימה שלפניו על הצד הטוב ביותר. אולי לא חשב בראייה כללית ופטריוטית באותו רגע על הגנת המולדת, ואולי כן, אבל אני בטוח שהוא חשב על המקום והרגע – שעכשיו הוא נמצא בראש הפלוגה שמאחוריו והוא יעשה הכל כדי להגן על החברים שלו. וכך עשה, עד רגעיו האחרונים. שום דבר ממה שציינתי לגביו לא מפתיע אותי. כבר כשאימנתי אותו ראיתי את הרעל שיש לו בעיניים, מבין כל הזיעה שנטפה ממנו, ואת המוטיבציה שלו ללמוד ולהכיר בע"פ כל חלק וחלק בנגב כך שיתפעל אותו בעיניים עצומות ברגע האמת.
בסופו של דבר, אני יודע שלא חידשתי לכם כלום, כי גם במבט עכשיו – שמרגיש אותו דבר בדיוק כמו לפני שנה, אתם יכולים להיות גאים בדניאל, כל דבר שעשה היה רק לטובה ולטובת חבריו. זה הצד שאני מכיר אצלו, אך אני בטוח שעשה הכל גם לטובת המשפחה.
אני מתגעגע אליו מאוד ולא מפסיק לחשוב עליו, ומשתתף בכאבכם כל הזמן.
מקווה שתדעו מעכשיו רק שמחה עד כמה שאפשר.
גיא צולה
למשפחת שירן היקרה ואהובה שלי!
אמ איו אני נכנסתי לאתר ופשוט כואב לי הלב רק לבכות איזה חייל אמיץ נעים חבל שלא זיכיתי להכיר אותי אמ תהיו חזקים ודניאל היקר ואהוב שלי יהי זכרך ברוך.
אוהבתמיד ושלא תדעו עוד צער
משפחה יקרה.
איננו מסוגלים לקלוט את שעובר עליכם. במשך שנה תמימה אני מנסה להתקשר לסבתו של דניאל ז"ל,סטלה, אותה אני מכירה עוד לפני שדניאל נולד,ואינני מסוגלת. מה אומר? איך אביע את השתתפותי בצער המשפחה? הרי את הסיפורים על הנכד הנפלא שמעתי מיום הולדתו…אצבעי מסרבת לחייג…
סטלה היקרה.אני באמת חושבת עליכם,אך כאמור, אינני יודעת כיצד לנחם.
ולאחר שדודי שמע את התכנית עם רפי רשף,הגעתי לאתר כדי להביע שוב את צערנו וכאבנו.
שלא תדעו יותר צער.
שושי ודודי קריינר(פסטרנק)
כמו נאוה לפניי, ניקר לי השם בראש מאז הראיון של אבינועם עם רפי רשף, עד שנכנסתי לאתר ומצאתי שם כל מה שציפיתי למצוא. דניאל – יהי זכרך ברוך. למשפחה – המשיכו להיות חזקים. ישר כחכם.
משפחת שירן היקרה,
שמעתי את תוכניתו של רפי רשף בו דיבר אבי המשפחה – אבינועם,
ומתקשה לברור את המילים הנכונות לנחמכם.
הלב כואב…..ואין לאן לברוח….
קראתי את קורות חייו של דניאל ומבלי להכירו אני יודעת שהוא היה משהו מיוחד במינו.
חור גדול נפער בחייכם כשאיבדתם את דניאל, וחור ענק נפער בחברה שלנו כשאיבדה בחור שכזה.
רוצה להאמין שבזכותכם, ובזכותם נחיה כאן חיים טובים יותר.
היו חזקים!
בתיה