לצערי, לא יצא לי להכיר את דניאל.לא אישית-רק בעקיפין. ראיתי תמונות שלו ושמעתי עליו מחברה טובה שלי, קרן, שכן הכירה אותו טוב.
ובכל זאת, אני מרגישה קרובה אליו..כאילו ידעתי מי הוא כל הזמן..כאילו הוא היה חבר שלי… חלק ממני..
קרן הודיעה לי שהוא נהרג, ולאחר זמן קצר פרסמתי כתבה באינטרנט כתגובה לזעזוע שהרגשתי. ואת הכתבה הזו אני מעלה פה
"
"זהו?.. יש לך חבר אז לא רואים אותך יותר?" צחקתי עם קרן, אחרי שהיא חזרה מסופ"ש אצל ליאור החבר שלה..
"כבר שבועיים שלא ראיתי אותך!!"
"יואו את לא מבינה איזה כיף היה אצלו.. וטיילנו עם כל החברים שלו.. והם כאלה מצחיקים..!! אני חייבת להראות לך תמונות! בואי בואי תראי! יש לליאור חבר מזה חמוד כזה ביישן, אבל נשמה טובה! גם אמרתי לו עלייך! שיש לי חברה שאני חייבת להכיר לו! אני מתה לשדך לך אותו! הוא בתמונות.."
בזמן שקרן דיברה בטלפון אני הסתכלתי על התמונות מהטיול שקרן עשתה עם ליאור והחברים שלו.. ואיזה בחור משך את עיניי..
"קרן!! מי זה?!"
"זה?.. אהה.. זה דניאל.. זה הבחור שרציתי להכיר לך.. נכון חמוד?"
"חמוד?! הוא מהמם! את חייבת להכיר לי אותו".
קבענו שאיזה שישי אחד נצא ארבעתנו לפאב.. אני קרן ליאור.. וחבר שלו- דניאל. זה כבר היה לפני חודשיים בערך. וכל הזמן לא יצא
"דניאל בגולני.. אז הוא לא תמיד נמצא בבית בסופ"שים.. אבל אל תדאגי בטח בקרוב זה ייצא לפועל" קרן אמרה.
יום שישי ה 4/8- אחה"צ. קרן מתקשרת.
"שומעת?…"
"נו.."
"נכון דניאל? הבחור שאני רוצה לשדך לך כבר הרבה זמן?."
"…נווו..?…" אני אומרת לה בהתרגשות..אני כבר עם פרפרים בבטן.. הוא בטח יצא הבייתה.. ונארגן יציאה היום בערב כולנו..וואי אני סוף סוף אראה אותו..
"קיצר..הוא…הוא.." והקול שלה מתחיל לרעוד לי בטלפון
"מה יש קרן? מה איתו? מה קרה?."
"הוא אחד משני החיילים שנהרגו אתמול.."
שתקתי. מה יכולתי להגיד? שתקתי. רעדתי כולי.
"את קולטת את זה?! הוא אחד החברים הכי טובים של ליאור!! אני מכירה אותו מאז שאני מכירה את ליאור! כבר יותר משנה! הוא כזה חמוד היה.. כ"כ ביישן.. ונחמד.. אני לא מאמינה.. אני פשוט לא מאמינה" היא בכתה.
ואני? עדיין שתקתי. מנסה למצוא מה לומר. אבל באמת שבאותו הרגע פשוט לא יכולתי לחשוב על כלום.
הרגעתי אותה קצת. ואמרתי לה שאני אבוא אליה בערב.
ניתקנו.
ואני שוכבת בחדר במיטה שלי.. ומסתכלת על התקרה.. והראש ריק ממחשבות. זה לא נקלט.
ולאט לאט זולגות לי דמעות מהעיניים.. לאורך הלחיים..אני אפילו לא טורחת לנגב אותן. פשוט שוכבת ובוכה בשקט.
אני עוקבת כל הזמן אחרי המלחמה.. אחרי כל מה שקורה.. ומזדעזעת כל פעם מחדש שאני רואה חדשות וקוראת עיתון. וככה כולנו. כן.. יש מלחמה.
ורק היום קלטתי.. זה לא מפחיד באמת עד שזה מגיע אליך.
עד שזה לא איזה חבר של חבר, או מישהו שלמד איתנו, אולי אפילו איזה בן דוד.. אח.. עד אותו הרגע זה לא מפחיד. לא באמת.
לזכרו של סמ"ר דניאל שירן.
הבחור שמעולם לא הכרתי.. וגם לא אכיר לעולם..
יהי זכרו ברוך.
"
זו הייתה הכתבה שפרסמתי.
עכשיו, אחרי מעל לחודשיים, זה לא יותר קל. אני מוצאת את עצמי הולכת ברחוב, וחושבת עליו.על הבחור הזה שלא הכרתי..ושלא הכיר אותי. שלא דיברתי איתו פעם אחת בחיי..אני רואה אותו בראש שלי מחייך. והכל רק מתוך תמונות שלו שהספקתי לראות. שנינו לא הכרנו אחד את השני..פעם. ועכשיו? עכשיו אני מכירה אותו, ויודעת שגם הוא, באיזשהו אופן, מכיר אותי.
ורדה ואבינועם- דניאל נגע בי כמו שאף אחד לא הצליח. הוא היה משהו מיוחד..ואני בטוחה שאתם יודעים את זה. אני יודעת את זה אפילו שלא הכרתי אותו באופן ממשי. אני משתתפת בצערכם.