ורדה ואבינעם,
יום הזכרון 2018, אני קורא מה כתבתי בשנים הקודמות ולא ממש מוצא שום דבר חדש לאמר. שום דבר שיכול לנחם.
אבינעם ואני ציינו רק לפני כחודש יום הולדת 60. זה כבר גיל משמעותי, כבר לא ילדים. אנחנו היום אלה עליהם הסתכלנו בספק הערצה ובטח בהערכה כשהילדים שלנו נולדו. ואז זה מכה בי, אתם כבר מזמן התבגרתם, ביום הנורא שנודע לכם שדניאל נהרג עברתם בבת אחת להיות מבוגרים, עם כאב בלב שלא ירפא לעולם ושום רופא גם לא הטוב שהטובים, לא יוכל לתקנו. גם לא הזמן שהוא כך אומרים הרופא הטוב ביותר. ברגע אחד בלי שלבי הביניים הטבעיים השתנו חייכם.
גיל 60 מהו למול השינוי שעברתם אתם אז, לפני כמעט 12 שנים.
אני מעריץ! את הדרך שבה בחרתם להמשיך לחיות למרות הכל, לחיות, לא רק להשאר בחיים.
אין לנו אלא לאחל לכם שתמצאו רגעי אושר רבים ככל האפשר שיקלו על הכאב, ושתמשיכו לשמר את זכרו של דניאל בדרך הכל כך מיוחדת וראויה שבחרתם.