ורדה אבינעם
גיא ונגה
דפדפתי שוב ושוב באלבום.
קראתי שוב ושוב את המילים שנכתבו
מזכרת נפלאה, רק כמה עצוב שזו מזכרת ושהמציאות כל-כך אחרת וכואבת.
רק מעט הכרתי את דניאל, ודרך סדק צר מאד של חייו. והנה נגלה לפני ספור חיים עם הרבה מילות של יופי, שמחה, אהבה, גאוה ותקוות אין סוף.
והכל נגמר והתקוות התנפצו על סלע קשה טבעו בים הדמעות, כוסו בעפר.
ואת החלל שנפער מילאו מילים של כאב ונחמה ועידוד.
מילים מהוססות היודעות שהן מילים בלבד.
ואת האין שנפער, אחרי שנעצמו העיניים אחרי שגבהה תלולית העפר על קברו הרענן של דניאל,ממלאים עתה הזכרונות והתמונות והמילים, ששיתפתם בהם אותנו הרחוקים מיומכם החסר. הרחוקים מהסעודה המשפחתית של ארבעה כסאות ומהכסא החמישי הריק והמבויש.
זכיתם בבן ואח נפלא, שרבים ודאי מתקנאים על כי הוא שלכם ואתם שלו. אבל גם מודים לבורא עולם שאינם עכשיו במקומכם.ומי שלא היה במקום אינו יודע באמת את גודל הכאב ועד כמה עמוק האין.
אבל החיים חיבים להיות חזקים בשביל החיים שישנם, ובעיקר בשבילכם גיא ונוגה שהכל לפניכם. קחו מהזכרונות והתמונות את הכוחות, את היופי, את האהבה ואת התקוות ומלאו בהם את חייכם. בטוח אני כי זה מה שדניאל היה רוצה בשבילכם ובשבילו.
אתכם מרחוק מנגב שוב את הדמעות
מחבק כמה שאפשר
להתראות אביתר