היי דניאל,
כשאתה מגיע לגיל שלושים,
לפעמים קצת לפני, לפעמים קצת אחרי,
משהו בך משתנה.
אם אתה רוצה או לא, פתאום אנשים מסביבך מתחילים למות.
ואני לא מדבר על הדור של הסבא והסבתא.
פתאום דוד שלך הולך והוא מבוגר בקושי בכמה שנים מאבא שלך.
ואז האבא של החבר הכי טוב,
ואתה פתאום נזכר שכבר יש לך זכרונות של אבא שלך
כשהוא היה בגילך.
כנראה בגיל שלושים אתה מבין שאנחנו זמניים פה,
ושהזמן הזה טס וחומק לנו מבין האצבעות.
הרבה עצב נכנס לך לחיים.
פתאום אתה מסתכל באחד הטיולים שלך על סלע ענק
שקיים אי אילו מיליוני שנים, ואתה שואל את עצמך מה ההבדל
בין שלושים שנה לשבעים שנה,
ולמה כל כך מעט?
אתה נזכר בימים לא כל כך רחוקים, כשהיית בן 24,
ונזכר שחשבת אז שזה יכול היה להיות כל כך נפלא
אם יכולת לעצור את הזמן באותו הרגע,
בן 24, מלא בשאיפות וחלומות ותקוות לעתיד.
לא מפחד מכלום.
עם אבא בן 52 ואימא בת 47 שיהיה להם את כל הזמן שבעולם
כדי ליהנות מהחיים כמו שמגיע להם ולא רק יעבדו כל הזמן
ואח בן 10 שיישאר תמים לנצח והעולם לעולם לא יקלקל אותו.
אבל עוברות שתי דקות ושש שנים ואתה בן שלושים.
אבא שלך כבר מתקרב לשישים ואימא שלך כבר עברה את חמישים.
אח שלך, לעזאזל, יקבל בקרוב את הצו הראשון
והזיכרונות שלך מהצבא (זיכרונות טובים) כל כך טריים ומוחשיים.
שמישהו יילחץ על סטופ, הסרט הזה עובר מהר מדי.
קראתי מה ההורים שלך כתבו עלייך.
הם כותבים מדהים, אני צריך לבדוק מי מהם בדיוק
אחראי על הטקסטים המופלאים באתר.
לא סיפרתי לך עדיין אבל אני רוצה לעסוק בכתיבת שירים.
אז תשמע – ואני (כמוך, כנראה) לא נדבן במחמאות – יש לי ממי ללמוד.
אם לא היית מת כנראה לא הייתי מכיר אותך.
צר לי על המשפחה שלך שאני ואתה נאלצים להיפגש בכאלה נסיבות.
לא צר לי עלייך.
נכון, הפסדת דברים יקרים בחיים ובראשם להקים משפחה משלך,
אבל לא ידעת את זה.
ולא הגעת לגיל שבו העצב וחכמת החיים המרה משתלטים עלייך.
כאחד שכל כך היטיב להבין את העולם הזה אני חושש שזה היה עלול לקרות גם לך, כפי שזה קרה לי.
בפנטזיות שלך בטח היו האישה הכי מדהימה והילדים הכי מדהימים והחוויות הכי מדהימות, טיולים מדהימים לחו"ל ואליפויות מופלאות של מכבי חיפה, ומסעדות טובות והתקפי צחוק משוגעים… וכפנטזיות הם היו כולם בדרך כלל יותר טובים מהמציאות. אני רק מקווה שיצא לך לאכול פעם אחת בקופי בר ביד חרוצים בתל אביב. אם הייתי צריך לקבוע איתך פגישה הייתי לוקח אותך לשם.
חוצמזה, כבר קלטתי שגם חיית את החיים עד תומם כל עוד חיית.
תלמיד מחונן, ספורטאי, בשלן, ידען, מתנדב, חייל מצטיין.
אני רק מצטט מה שההורים כתבו עלייך.
אז לדעתי שיחקת אותה בגדול
ואנחנו כולנו פה בוכים בעיקר על עצמנו
ועל זה שלא יהיה לנו יותר ממך.
אני חושב שפתרון טוב כדי להמשיך ולהרגיש אותך
(0.0001 בסולם של 1-10 לעומת האפשרות שהיית נשאר בחיים)
הוא לשאול את עצמנו מה היית אומר או עושה באותו רגע,
אז אני אשתמש בך לשיחות מדי פעם,
ואם ההורים שלך ירצו הם יוכלו להשתמש בי לשיחות בתמורה.
אני בטוח שזה ישמח אותך.
יאללה דניאל,
כבר מאוחר ואני צריך לישון עכשיו
עם טונות של עצב
וכמה קילו געגועים לילד שאני לא מכיר.
זה נכון מה שאומרים עליכם.
הטובים מתים צעירים.
מגיע לכם.
זה רק אנחנו נשארים עם כל העצב.
לילה טוב.