ספר אורחים

אבינועם וורדה היקרים,
קצת אחרי חצות עכשיו בפתחו של שבוע חדש. שבוע מיוחד בשבילי. שבוע שבו בפעם הראשונה – לצערי הרב – אחרי עשרים שנה תהיה ליום הזיכרון משמעות אמיתית בשבילי, עם זיכרון של חברים שנהרגו במלחמה בלבנון.

גם אני לוחם בגולני, ואת דניאל לצערי הרב לא יצא לי להכיר. וכשאני חושב על זה זה די מוזר שהוא והמוות שלו מעסיקים אותי כ"כ הרבה. אבדתי במלחמה 2 חברים קרובים אליי מאוד ומשום מה אני מרגיש שדניאל הוא השלישי. המוות שלו מעסיק אותי המון.

אחרי שקראתי את קורות החיים של דניאל זה לא נתפס אצלי שהוא נהרג. אני מסתכל על התמונות ושומע סיפורים מאנשים ולא מצליח להבין. "הוא היה גבר" ו"הוא היה שפיץ" ומהנהן בהסכמה מבלי שאני אכיר אותו אפילו. מבחינתי פשוט הוא לא היה אמור להיהרג. גם כי זה לא מגיע לכם כי אתם עושים רושם של אנשים פשוט מדהימים.

הייתה תקופה אחרי המלחמה שהמוות שלו העסיק אותי המון (וזה די מוזר כי אחרי-הכול אני לא זכיתי להכיר אותו) ואח"כ זה קצת דעך. לא מזמן הפלוגה שלי הייתה בקו מבצעי במוצב פרג. הפלוגה האחרונה שהייתה שם לפני המלחמה הייתה מסייעת 13 (זה לא קשה לנחש, הכיתוב "חיות הפרא" רשום בכל מקום במוצב), מהעמדות העליונות במוצב רואים את הבתים הדרומיים של מרכבה. ואז הזיכרונות על דניאל ועל המוות שלו שבו והציפו אותי. ואני לא מכיר אותו אפילו!!! ניסיתי לשבת עם עצמי ולחשוב על תשובה ולא הצלחתי. אני באמת מרגיש שאבדתי חבר.

ועכשיו שוב הוא איתי, בראש שלי, ביחד עם שני החברים האחרים שלי. בכל פעם שאני נתקל בכתבה על המלחמה, הוא עולה לי לראש, כל פעם שאני קורא תחקיר על המלחמה, הוא עולה לי לראש, כל פעם שאני פוגש מישהו מגדוד 13, הוא עולה לי לראש. ואני לא מכיר אותו אפילו.

אני מסתכל על התמונות וחושב לעצמי שהוא נראה כמו ילד שכל אמא הייתה רוצה, נראה כמו מי שהייתי רוצה שיהיה החבר הכי טוב שלי. כזה שאני מספר לו הכול והוא מספר לי.

אני מסתכל על התמונות שלו וחושב לעצמי שככה נראה ומתנהג לוחם אמיתי בגולני. צנוע, שקט, עוזר לחברים ועושה את מה שמוטל עליו. ואני לא מכיר אותו אפילו.

כרגע אני נמצא בקורס קצינים בבה"ד 1 ואני מרגיש שאני שם בשליחות. גם בשליחות של חינוך וציונות וגם בשליחות של דניאל. באמת שאני לא יודע איך להסביר את זה.

אני יכול לנחש שגם אתם הייתם רוצים שדניאל יגיע לבה"ד 1. אז אתם יכולים להיות רגועים. הוא הגיע לשם. הוא אצלי בלב ובראש.

ואני לא מכיר אותו אפילו.

ומחר בצפירה של יום הזיכרון אני יודע שביחד עם שני החברים הקרובים שלי, דניאל יעלה לי לראש ויציף אותי בזיכרונות שאין לי ממנו.

יהי זכרו ברוך.

תודה לך, דניאל, שבזכותך אנחנו חוגגים את יום עצמאותנו. בזכותך ובזכות אחיך הגיבורים-אנחנו עוד פה.

הילד הכי יפה בגן-
אני מתגעגעת. וזה לא פוחת, דוהה, מתקלף…
אתה חרוט בנשמתי…

(משהו שכתבתי למשפחה באופן אישי במייל)
היום ה23 באפריל, ערב יום הזיכרון. הייתי בטקס בעיר שלי, בעפולה, הייתי על מדים. הצדעתי בתקווה, הרגשתי כבוד לעמוד שם בתור קצינה, כבוד להיות שם בכלל על מדים. התרגשתי, אבל אני אף פעם לא בוכה בטקסי זכרון. גם בהלוויות.
חברה שלי הורידה אותי בבית ושמענו בדרך את הדברים שלך,אבינעם. היא עצרה, אבל לא יכולתי לרדת מהאוטו. משהו מהדברים שלך היה כ"כ כואב, כ"כ מוחשי…איך בפעם האחרונה שראית אותו הוא היה עם הסלים האלה ולא רצה שתעזור, איך חשבת שאולי זו הפעם האחרונה שתראה אותו.
נכנסתי לאתר של דניאל במקרה. הסתכלתי על שמות ההרוגים באחת הקרבות, ראיתי שדניאל היה מחיפה, ואתם בטח יודעים איך זה בצפון-כולם מכירים את כולם. רציתי לראות אם הפנים שלו מוכרות לי. הן באמת היו מוכרות. אני קוראת וקוראת, ואני אפילו לא מכירה את דניאל, לא הכרתי, ולא הפסקתי לבכות. אני קוראת איך ההורים מתמודדים עם אובדן כזה וזה קורע לך את הלב, אף אחד, אבל אף אחד, לא יכול להבין אתכם על הכאב הזה. שום דבר לא יכול לנחם. אז אני לא אנסה לעשות את זה, הלוואי ויכולתי, אבל זה לא אפשרי, אני רק רוצה שתדעו שיש מי שמעריך אנשים כמו הבן שלכם, יש מי שידאג שאנשים כמוהו לא יישכחו, ואם אני, שאפילו לא מכירה אותו ורק נקרעת מבפנים מלקרוא את מה שכותבים עליו, על כמה מדהים הוא היה וכמה אופי היה מאחורי החיוך הזה, אם אני מבטיחה לכם שאני אעשה את זה- תחשבו איזה זיכרון דניאל השאיר לחברים, לקרובי משפחה… אני מצטערת אם המכתב הזה הוא לא כ"כ במקום, אם הוא פותח פצעים שמנסים להגליד, אני פשוט רוצה להגיד תודה. אתם גידלתם ילד כזה, מהאנשים שבאמת ובתמים עדיין האמינו, עדיין נתנו הכל בשביל המדינה שלא בטוח נותנת בחזרה, אבל מי מסתכל על זה במושגים של גמול או רווח.

פשוט תודה, והלוואי שלא תדעו יותר לעולם צער.

משפחת שירן היקרה.
אתר זיכרון מרגש מאוד שנותן תחושה שאני מכירה את המשפחה זמן רב למרות
שאינני מכירה.
ישנו פתגם האומר-"רגש-זו השפה שהלב משתמש כשהוא מעונין להעביר הודעה"
אז מחבקת אתכם ומאמצת לליבי.

לורדה ואבינועם,
לצערי לא הכרתי את דניאל, אך אני מרגיש קרוב לו. אחרי שקראתי את קורות חייו של דניאל אני מעריץ אותו ומעריץ אתכם על שהצלחתם לגדל בן למופת ובעל ערכים ראויים לחיקוי.
אני מבקש למסור לכם את תנחומי הכנים, תהיו חזקים והלוואי שלא תדעו עוד צער.
גם אני לוחם בצבא, אני מרגיש שאבדתי חבר מהפלוגה.
עם קבלת המלגה , אני מרגיש מחויבות כלפיכם וכלפי דניאל, לעשות כל שביכולתי על מנת להמשיך ולהיות ראוי לה. זכרו של דניאל ילווה אותי לעד.

איציק בן-דור

שמעתי את אבינועם עכשיו ברדיו ורצתי הביתה לפתוח את האתר.
לראשונה מצאתי עצמי, כאב לילדים צעירים, מרגיש כאילו בני היה זה.
כאילו דניאל הוא בננו של כולנו.
כאילו אבינועם וורדה הם הורינו והם אנחנו כהורים.
פשטות וצניעות מעורבת עם כל כך הרבה חיים.
המון חיבוקים.
לכולם

היום שבו אנו מתיחדים עם החברים,התלמידים, הקרובים, ובני החברים שנפלו . שמענו את אביו של דניאל , ובכינו איתו, קשה לנחם על אבידה כזאת, נתפלל שלא תדעו צער עוד, ושנזכה לראות בבא ימים של שלום,
מחבקים אתכם בחם. רותי ואלון בארי

רק מלהתבונן בתמונות מבינים כמה טוב היה בבחור הזה.כואב הלב לקרוא איך ילד כל כך חכם יפה ומוצלח נקטף כשהגן עלינו.ליבי עם המשפחה.מי יתן ולא תדעו עוד צער אמן!!

משפחת שירן היקרה.
גידלתם בן לתפארת-עליכם להתגאות. דניאל תמיד יהיה נצור בליבי ולעולם לא אשכח.