בזמן המלחמה אחותי הייתה בשליחות בסין. היא נסעה ממש ביום שהכל התחיל, ומנמל התעופה שלחה לי הודעה שאשמור על עצמי, ושהיא לא תדע מה לעשות אם משהו יקרה לי. כשהלחימה הפכה יותר ויותר אינטנסיבית, וכשהסכנות הלכו והתקרבו החלטתי שאני חייב לכתוב לה את הדברים, רק למקרה ומשהו יקרה לי ואני לא אספיק לספר. זה קטע קטן מתוך המון דפים שנכתב יומיים אחרי התקרית במרכבה.
"…היה חשוך מידי, ולא הפסקתי למעוד וליפול כשרצתי עם כולם במעלה הוואדי. "למה לא ביקשו מסוק עדיין" חשבתי לעצמי. בטוח מישהו כבר הודיע בקשר לפיקוד שיש פצועים.
אבטחנו לנו חלל בין הבתים וחיכיתי שאיגור הרופא ורחמני החובש יחברו אלי עם הפצועים כדי שאוכל לעזור.
היה חשוך מכדי שאוכל להבחין במתרחש רחוק ממני, ורק כשהתקרבו הלוחמים עם האלונקות הראשונות נתתי לעצמי את אות הפתיחה. הקול שלי הפך מחלוש ומתנשף ליציב ואסרטיבי עד כמה שיכולתי. "תניחו אותם פה!" צעקתי. האלונקה הראשונה הגיעה. החייל שהחזיק בקצה השמאלי מקדימה מעד ושלחתי יד לתמוך באלונקה שלא תיפול. "מי זה?" שאלתי. ידעתי שהשאלה לא יכולה לעזור לי יותר מידי מכיוון שאני לא מכיר את הגדוד, ושבועיים הם לא מספיק זמן לזכור שמות של חיילים כה רבים. "דניאל" אמרו. "ומי שם?" שאלתי והצבעתי של האלונקה ליד. "עמרי, עמרי". לא ידעתי מי הם. אבל באותו רגע זה לא היה חשוב. ניגשתי לאלונקה של דניאל. הרמתי מעט את הקסדה שלי כדי שהאור מפנס הראש שלי יכוון אליו. ראיתי פציעה בירך והמשכתי לסרוק את גופו. אלומת האור האירה על פניו וזיהיתי אותו מייד, על פי עיניו הבהירות. נזכרתי ביום שבו סופחתי למסייעת 13, כשהגעתי זר מוחלט, בלי ציוד, בלי מכרים. עמדתי בפלוגה והסתכלתי על האנשים. הוא היה בין חבריו, שקט, עומד בלי חולצה אי שם בגובה שלו, עם רעמת שיער ראויה ומפוארת. הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי, הוא בטח קיבוצניק.
בסדרי התנועה תמיד הייתי אחרון. הוא היה בין הראשונים. אחרי כמה ימים העבירו אותי מהמסייעת למבצעית ג', ולא החלפתי עם דניאל אף לא מילה.
שלחתי יד אל צווארו כשהבחנתי במנתב האוויר שבפיו. מיששתי בניסיון למצוא דופק. התאכזבתי. "תביאו שמיכה" אמרתי בקול נשבר.
עוד אלונקות הגיעו כשהייתי עם עמרי. הסתכלתי על הפציעות של שני הבחורים הנוספים שהגיעו. תוך כדי איסוף מידע וחלוקת הוראות לחובשים, אמרתי לעצמי חרש "אלוהים ישמור, מה הלך שם? איך הם הגיעו למצב הזה?" לא יכולתי לדמיין את ה'דבר' שעשה את זה. מתוך המראות הקשים הכה בי שעל האלונקה שוכב איגור, רופא המילואים. אני לבד. אחז בי פחד, ובנשימה עמוקה בלעתי אותו למקום שאיתו ידעתי שאצטרך להתמודד אח"כ.
רצנו כולנו למקום מבטחים. ואחרי שהמסוק המריא, כל מה שנשאר זה להירגע. כל מה שנבלע עלה בין רגע מעלה ופרץ בכי שטף את עיניי. ועם כל מצמוץ בחושך חזר אלי המבט הנבוב בעיניו הכחולות של דניאל, שעד לפני כמה שעות הסתירו סוד, עולם שלם שעמד מאחורי אדישות מסקרנת. עולם ששיערתי שיהיה לי בו עניין, אך לא הספקתי בכלל לגשת אליו. עיניים יפות של אדם שלא ידע מי אני בכלל, אבל אותו אזכור כל חיי…"
עילי עובדיה, פאראמדיק צבאי.