ספר אורחים

למרות שגם אני שייכת למשפחת השכול שנים רבות, חושבת עליכם ביום קשה זה ומחבקת אתכם.
חוה ושרגא

נוצרת את זכר דניאל ואתכם לא רק ביום הזכרון, חושבת על דניאל ועליכם מאז שהכרתי אותו ואתכם.

לדניאל, שלא הכרתי,
לפני כמעט שלוש שנים ובימים אלו דובר בתקשורת עליך, חייל שנפל במלחמה.
לצערנו פרסום שכזה הינו קשה ומלא צער אך מזוית אחרת הוא גרם לאנשים שלא מכירים אותך להכיר ולגלות אותך.
נחשפת בפנינו פה באתר המדהים הזה שמספר, מראה ומשקף אותך ואת סיפור חייך הנוגע ללב כל כך, שבעקבותיו כל כך נקשרתי וזכיתי להקשר.
אך הנסיבות כל כך מעציבות ומעוררות סערת רגשות ומחשבות ושאלות.. למה?!
אני מגלה כאן אותך, עולם ומלואו, תקופה של 20 שנה שבבת אחת נפסקה ברגע אחד על אדמת לבנון שהפכה להרסנית ומקוללת.
ואתה, הינך גיבור שלחם שם באומץ לב ובנחישות כדי להגן ולשמור. אנחנו כעם צריכים להעריך ולהוקיר את היכולת המדהימה שלך ושל שאר החיילים הלוחמים להיכנס למקום הזה והילחם באומץ ובגבורה.
מה שכל כך מרגש הוא שיש לך משפחה מדהימה להפליא שדואגת לנציח אותך, אדם מיוחד במינו, והאנשים שמכירים אותך ואלה שלא זכו, יזכרו אותך תמיד. ואני רוצה שתדע, דניאל, שבפינת הזיכרון שבליבי מקומך שמור לעד!

מִסְפֵּד

הַשְכוֹל מִתְהַפֵּך בְּגַנֵּנוּ כְּחֶרֶב.
פּוֹקְדֵנוּ הַשְכוֹל, בֵּית-אֵם וּבֵית-אָב.
עִם שַחַר יָצָא נַעֲרֵנוּ – עִם עֶרֶב – –
בָּא בּוֹקֶר. תַּם יוֹם – הוּא לא שָב.

הָיָה נַעֲרֵנוּ – עֵץ זַיִת מַכְסִיף,
הָיָה – צַפְצָפָה חֲלוּמַת הֶעָלִים.
הָיָה נַעֲרֵנוֹ – אַלּוֹן מַעֲנִיף,
הָיָה הַתָּמִיר בּדְקָלִים !

נוֹלַד נַעֲרֵנוּ בְּצֵל הַגִּלְבּוֹעַ.
רוּחַץ נַעֲרֵנוּ בְּנַחַל חֲרוֹד.
נַעֲרֵנוּ שֶלָנוֹ הַטּוֹב, הַגָּבוֹהָּ.
אֲהַבְנוּך עַד צְחוֹק וּדְמָעוֹת !

הָיָה נַעֲרֵנוּ – שְדֵה פַלְחָה מוֹרֶקֶת.
הָיָה – עַפְעַפֵּי שַחֲרִית נִקְרָעִים.
הָיָה – כְּתִפְרַחַת תַּפּוּחַ צוֹחֶקֶת.
הָיָה הַבָּשוּם בַּפְּקָעִים !

נִגְמַל נַעֲרֵנוּ לְאוֹר וְלִתְכֵלֶת.
נוֹעַד נַעֲרֵנוּ לִשְבוֹעַ יָמִים.
נַעֲרֵנוּ הַגֵּא, נַעֲרֵנוּ בְּרוֹש-יֶלֶד,
אֵיך זָנַק מוּל חֶרְמֵש הַדָּמִים !
הָיָה נַעֲרֵנוּ – כְּאוֹרֶן הַחוֹרֶש.
הָיָה – תְּאֵנָה הַחוֹנֶטֶת פַּגִים.
הָיָה נַעֲרֵנוּ – הֲדַס סְבוּךְ הַשוֹרֶש.
הָיָה הלוֹהֵט בַּפְּרָגִים !

הָיָה נַעֲרֵנוּ – בָּבַת-יִזְרְעֶאל,
טִיפְּחוּהוּ תְּכוֹל-שַחַק, מָטָר וְשָרָב.
לְפּוֹעַל-חַיָּיו עֵמֶק-רֵעַ יִחֵל,
יִחֵל וּבָטַח. לא לַשָוְוא ! –

הָיָה נַעֲרֵנוּ – כְּצוּק הַגִּלְבּוֹעַ,
הָיָה – כִּמְעוּף נְשָרָיו נֶאְדָּר –
אַמִּיץ וְנוֹעָז וְגָבוֹהָּ-גָבוֹהָּ
עַד אַחֲרוֹן רְגָעָיו מוּל הַצָּר.

הַשְכוֹל מִסְתוֹפֵף בְּעִמְקֵי אָהֳלֵינוּ.
הָיָה בִּנְתִיבֵנוּ הַשְכוֹל כְּעָמִית –
נוֹשֵא בְּכַּפָּיו אֶל חֶשְכַת אֲבֵלֵינוּ
נֵר יָגוֹן, נֵר גָּאוֹן – אֵש-תָּמִיד.

משה טבנקין.

לא נשכח ולא נסלח. חברך

דניאל, מתגעגע ואוהב,
חברך, רועי.

שְתִיקָה

זֶה נֵטֶל הַשְּתִיקָה לָאָרֶץ מְדַכְּאֵנִי,
זוֹ חֶרֶב הַשְּתִיקָה גוֹזְרָה אֶת לְבָבִי.
אֲנִי עוֹדֶנִּי פֹּה וּמַמְתִּינָה – עוֹדֶנִּי,
וְדַם שִירַי פָּלוּט עוֹד מַאְדִּים סְבִיבִי.

הַמָּוֶת הוּא דוֹמֵם, אָכֵן נִדֹּם כּוּלָנוּ
כְּתוֹם, בְּבוֹא הַיוֹם, הָאֹרַח הַקָּצֵר;
אַךְ לַחַיִּים יֵש קוֹל וְנִיב לָהֶם, וְלָנוּ
הֶמְיָה לַנִּיב הַזֶּה וְהֵד צָלוּל וָעֵר.

הִיא מַקְפִּיאָה אוֹתִי. עִמָּה אֵימַת הַקֶּבֶר
אֶת פִּיהָ הֶעָקוֹם פּוֹעֶרֶת לִבְלִי חוֹק –
אֲנִי עוֹדֶנִּי פֹּה…. עוֹדֶנִּי פֹּה…. מֵעֵבֶר….
הַכֵּנִי בְּמִילִים ! אַךְ אַל נָא – אַל תִּשְתּוֹק !

רחל

עם הראיון של אילנה דין ברדיו, היה קשה, כל כך עצוב לשמוע אותך מדבר על הבן שאבד. אני בדרך לעבודה, והעיניים מתערפלות. מיד אחר כך רשמתי לעצמי שאני חייבת לדעת מי היה דניאל.
גידלתם ילד לתפארת. חזקו ואימצו.

סֶפֶר שִירַי

צְרִיחוֹת שֶצָרַחְתִּי נוֹאֶשֶת, כּוֹאֶבֶת
בִּשְעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,
הָיוּ לְמַחֲרוֹזֶת מִילִים מְלַבֶּבֶת,
לְסֶפֶר שִירַי הַלָּבָן.

נִיגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִילִיתִי לְרֵעַ,
נֶחֱשָף החָתוּם בִּי בְּאֵש,
וְאֶת תוּגָתוֹ שֶל הַלֵב הַכּוֹרֵעַ
יַד כָּל בִּמְנוּחָה תְמַשֵש.

רחל

ניסן, תרפ"ז

גם אני האזנתי לראיון המרגש עם אילנה דיין. יחד איתי ברכב היתה בתי בת ה-6 בדרכנו לגן הילדים. חלק נכבד מן הראיון נחנק גרוני לנוכח התיאורים על דניאל, אומץ ליבו והפעם האחרונה שראיתם אותו בגולן.
מדי יום אני מעודד את בתי ללכת לבדה לגן הילדים מהחניה. באותו היום פשוט הלכנו יד ביד את כל הדרך. הראיון חידד אצלי את הכל כך מובן – הרגעים הללו לא חוזרים. צריך לתפוס אותם ולא לעזוב. שאר מטלות החיים יחכו.
שלא תדעו עוד צער.
עמית