בדיוק אתמול חשבתי עליך. שמתי מוסיקה בחדר וחשבתי כמה בא לי לצאת לרקוד, כל החברה, ואז אתה קפצת לי לראש.
הייתי חושבת עליך לא מעט, אבל את זה אף אחד לא יודע. הייתי מסתכלת עליך לפעמים, חושבת כמה אתה יפה, ולמה אתה מסתובב עם האנשים האלה ולא עם אנשים יפים כמוך. הייתי תוהה לפעמים מה היה קורה אם מתישהו אחד מאתנו היה צובר מספיק אומץ. לפעמים כשהייתי מסתכלת עליך היית מסתכל עליי, והיו לנו החלפות מבטים משונות כאלה. אבל אתה ידיד שלי, חבר טוב של שאר החברים שלי, ואני יודעת עליך כל כך מעט. ועכשיו כותבים הכל בלשון עבר. היית ידיד, היית חבר טוב, ידעתי עליך כל כך מעט.
כל כך הרבה רגעים חשבתי על כמה אתה יכול להיות מישהו הרבה יותר משמעותי בשבילי. אבל היית פשוט אתה, הבחור הזה שתמיד היה בא עם החברים. ותמיד כשהיית שם, הרגשתי טוב יותר. עכשיו, כל מה שהיה אסור, נאמר. עכשיו כשהלכת, אני מגלה עוד ועוד על האדם שהיית, איך אנשים הכירו אותך כמו שאני אף פעם לא העזתי. תמיד היית קצת ביישן, אבל העיניים שלך דברו בשם עצמן. ראיתי איך החלפת המבטים הזו לא הייתה סתמית. היא לא הייתה גם בשבילי, אפילו שבדרך כלל הסתרתי את זה היטב מאחורי הבירה והסיגריה.
היום קברנו אותך. בטקס מפוקפק ברשמיותו, שלוש יריות סגרו את הלוויה שלך. אבא שלך נאם היום, וכולם בכו, חברים שלך לא מסתדרים פה בלעדיך. אוהבים אותך כל כך, ולתמיד. בכיתי רק כשהגעתי הביתה והבית התרוקן. השם שלך מרצד על המסך, כתוביות רצות בתחתיתו. התמונה שלך מופיעה לפחות פעם בחצי שעה. כל מבט בתמונה הוא כמו סכין. אמרו שלחמת בעוז ובגבורה, ואני מאמינה. אמרו שהיית מצטיין, שהיית חבר טוב, שהיית יפה ומקסים וכולם אהבו אותך, אני מסכימה. והנה, אתה כבר לא כאן, ולעולם לא תחזור. המלחמה הארורה הזו שיתקה את כולנו, אבל אנחנו נשוב לשגרה כשכל זה יסתיים, ואתה כבר לא תהיה שם. הלכת, ורק עכשיו מצאתי את האומץ לבקש, להכיר אותך, לראות אותך מקרוב. הנוכחות שלך תחסר לי. רציתי להגיד שלכולנו, אבל זה לא נאום, ואין פה אף אחד מלבדי בחדר או בבית. דממה שוררת בדירה, ואני חושבת על כל הפעמים בהם החיוך שלך היה מאיר את החדר. כמה כולם אהבו אותך, ואני לא הספקתי.
אחות קטנה, אח קטן, הורים, וסבא שלך. סבא שלך בכה כל כך היום. היית כל עולמו. חברים שלך בכו, כי היית פשוט חבר כל כך טוב, כל כך נאהב.
היית חייל, לוחם בדרום לבנון הספק נטושה. האויב הכניע אותנו בכך שלקח לנו אותך. לא לנו. לי. גם לי מותר להיות עצובה.
דניאל, עכשיו אתה רואה הכל מלמעלה. יש לך כנפיים ואתה שט ומתבונן בהריסות שנותרו אחריך. אז קח לך זמן, תתבונן במשפחה, תתבונן בחברים מהצבא, תתבונן בחברים מהבית, תתבונן במדינה הזו, במלחמה הזו. ואני אחיה עם הזיכרון שלך נצור בלבי, ועם תקווה שיום יבוא ותקדיש דקה מזמנך, לקרוא את המכתב הזה, ולהתבונן רגע בי, כמו שתמיד התבוננתי בך.
לזכרו של דניאל שירן ז"ל, בן 20 במותו, לוחם בחטיבת גולני, שנפל בקרב על מרכבא שבדרום לבנון 4.8.2006