אורלי

נגה, גיא, ורדה ואבינועם,
רק היום, ביום השנה לנפילתו, גיליתי מתוך הדברים המרגשים שנאמרו באזכרה, כי האתר קיים.
נכנסתי, קראתי, התבוננתי בתמונות וליבי שב ונחמץ.
את דניאל ראיתי במעברי החציה, לוקח את נוגה מבית הספר.
בפעם האחרונה ראיתי אותו כאשר עמדתי ברמזור, בצהרים. הוא ונוגה המתינו לרמזור המתחלף. הבנתי כי זה דניאל, מפני שזיהיתי את נוגה וחייכתי למראהו של הנער הענק, שלצידו עומדת אחות קטנטנה, המתבוננת בו במבט מעריץ, מחוייך ומדברת בלי סוף. לבסוף שלח אליה מבט מחייך, סבלני, נעים, ענה לה דבר מה. היא צחקה וביחד חצו את הכביש.
תמונה אחת. נצחית.
דניאל.
הכרתי אותך עוד בחייך מסיפורים מבודחים על הקושי שלך לקום, על התעקשותך הנחרצת והבלתי מתפשרת להתגייס ליחידה קרבית.
דאגנו לך יחד עם אמא ולא חלמתי שאקבל יום אחד הודעה מפלצתית כל כך המבשרת את נפילתך.
אתה חי לתמיד בלב של כולנו. של מי שהכיר אותך וגם בלב של מי שהכיר אותך פחות.
השפה אינה עשירה דיה. איני מוצאת את המילים היודעות לבטא את גודל הצער וההחמצה הנלווים לזכרון הליכתך. לידיעה של מה עוברים בני משפחתך.

ורדה ואבינועם היקרים.
פה יותר קל להגיד את הדברים. אני לא יכולה לומר שאני יודעת מה עובר עליכם. אני לא. אין דבר מצער יותר מאובדן ילד.
אני רוצה שתדעו שאני חושבת עליכם כל הזמן, מתפללת ומקווה בכל ליבי שתמצאו את הכוח.
אוהבת,
אורלי אלפסי