רחל

שְתִיקָה

זֶה נֵטֶל הַשְּתִיקָה לָאָרֶץ מְדַכְּאֵנִי,
זוֹ חֶרֶב הַשְּתִיקָה גוֹזְרָה אֶת לְבָבִי.
אֲנִי עוֹדֶנִּי פֹּה וּמַמְתִּינָה – עוֹדֶנִּי,
וְדַם שִירַי פָּלוּט עוֹד מַאְדִּים סְבִיבִי.

הַמָּוֶת הוּא דוֹמֵם, אָכֵן נִדֹּם כּוּלָנוּ
כְּתוֹם, בְּבוֹא הַיוֹם, הָאֹרַח הַקָּצֵר;
אַךְ לַחַיִּים יֵש קוֹל וְנִיב לָהֶם, וְלָנוּ
הֶמְיָה לַנִּיב הַזֶּה וְהֵד צָלוּל וָעֵר.

הִיא מַקְפִּיאָה אוֹתִי. עִמָּה אֵימַת הַקֶּבֶר
אֶת פִּיהָ הֶעָקוֹם פּוֹעֶרֶת לִבְלִי חוֹק –
אֲנִי עוֹדֶנִּי פֹּה…. עוֹדֶנִּי פֹּה…. מֵעֵבֶר….
הַכֵּנִי בְּמִילִים ! אַךְ אַל נָא – אַל תִּשְתּוֹק !

רחל