משפחת שירן היקרה
רציתי לשתף אתכם במחשבותי בעת האחרונה. לפני מספר חודשים נולד בני הבכור אלון שהינו גם נכד ראשון להורי. כאביו אני מעביר איתו שעות רבות בהתבוננות בו, טיפול בו, האכלתו, החלפת חיתוליו והרגעתו וכעת כשגדל מעט גם בנסיונות לשחק איתו. מדובר בשעות רבות בהן הינך מעכל שאתה הורה לילד ותחושת האחריות והדאגה מציפה אותך כמו כן במחשבות מה יהיה עתידו של ילדך והאם הוא בטוח בעולם הזה. אתה אומר לעצמך שאתה מוכן בכל רגע נתון למסור את חייך ורק שילדך חס וחלילה לא יפגע ממשהו. פעמים רבות אני נזכר בדניאל ומדמיין אתכם ורדה ואבינעם כהורים צעירים לדניאל שרק נולד והיה בנכם הבכור וגם הנכד הראשון. אני מבין כמה שעות אינספור ביליתם איתו מהרגע שנולד וכמה נקשרתם אליו וכמה אהבתם אותו באהבה אינסופית לכל אורך חייו. כתבתי בעבר שאני יודע שלאבד ילד זהו ללא ספק הכאב הכבד מכל, אך כעת אני מבין מעט יותר טוב משמעות זו ומוקיר את קדושת החיים. הערב, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אני אוחז את אלון ואומר לו ובעיקר לעצמי שעד שיגיע לגיל 18 אולי כבר לא יצטרכו אותו כמו שאמרו לי כשהייתי קטן. אני מקווה שלמרות הספק הגדול שמקנן בתוכי אולי משאלה זו תתגשם ובאמת לא יצטרכו אותו. בכל זאת, יש למדינה 18 שנים להגיע לשלום ושלא נזדקק עוד לאף חלל צה"ל אחד, זה נראה לי היום די הרבה זמן. תמיד נדע שמותו של דניאל לא היה לשווא והוא נהרג כאשר נלחם בחירוף נפש בהגנה על המולדת. כולנו חייבים לדניאל ויתר חללי צה"ל את חיינו ואילו המולדת חבה להם את עצם קיומה. לעולם לא נשכחך דניאל. אוהבים ומחבקים אתכם משפחת שירן היקרה. ערן ומאשה רימרמן.