ולה

(משהו שכתבתי למשפחה באופן אישי במייל)
היום ה23 באפריל, ערב יום הזיכרון. הייתי בטקס בעיר שלי, בעפולה, הייתי על מדים. הצדעתי בתקווה, הרגשתי כבוד לעמוד שם בתור קצינה, כבוד להיות שם בכלל על מדים. התרגשתי, אבל אני אף פעם לא בוכה בטקסי זכרון. גם בהלוויות.
חברה שלי הורידה אותי בבית ושמענו בדרך את הדברים שלך,אבינעם. היא עצרה, אבל לא יכולתי לרדת מהאוטו. משהו מהדברים שלך היה כ"כ כואב, כ"כ מוחשי…איך בפעם האחרונה שראית אותו הוא היה עם הסלים האלה ולא רצה שתעזור, איך חשבת שאולי זו הפעם האחרונה שתראה אותו.
נכנסתי לאתר של דניאל במקרה. הסתכלתי על שמות ההרוגים באחת הקרבות, ראיתי שדניאל היה מחיפה, ואתם בטח יודעים איך זה בצפון-כולם מכירים את כולם. רציתי לראות אם הפנים שלו מוכרות לי. הן באמת היו מוכרות. אני קוראת וקוראת, ואני אפילו לא מכירה את דניאל, לא הכרתי, ולא הפסקתי לבכות. אני קוראת איך ההורים מתמודדים עם אובדן כזה וזה קורע לך את הלב, אף אחד, אבל אף אחד, לא יכול להבין אתכם על הכאב הזה. שום דבר לא יכול לנחם. אז אני לא אנסה לעשות את זה, הלוואי ויכולתי, אבל זה לא אפשרי, אני רק רוצה שתדעו שיש מי שמעריך אנשים כמו הבן שלכם, יש מי שידאג שאנשים כמוהו לא יישכחו, ואם אני, שאפילו לא מכירה אותו ורק נקרעת מבפנים מלקרוא את מה שכותבים עליו, על כמה מדהים הוא היה וכמה אופי היה מאחורי החיוך הזה, אם אני מבטיחה לכם שאני אעשה את זה- תחשבו איזה זיכרון דניאל השאיר לחברים, לקרובי משפחה… אני מצטערת אם המכתב הזה הוא לא כ"כ במקום, אם הוא פותח פצעים שמנסים להגליד, אני פשוט רוצה להגיד תודה. אתם גידלתם ילד כזה, מהאנשים שבאמת ובתמים עדיין האמינו, עדיין נתנו הכל בשביל המדינה שלא בטוח נותנת בחזרה, אבל מי מסתכל על זה במושגים של גמול או רווח.

פשוט תודה, והלוואי שלא תדעו יותר לעולם צער.