גליה

שלום,
אני לא מכירה אתכם.
שמעתי היום בבוקר את סוף הראיון אצל רפי רשף ונכנסתי לאתר ההנצחה שלכם.
סיימתי לקרוא את סיפור חייו של דניאל ואני יושבת כאן, במשרדי, בעצבות ובכי. סוגרת את הדלת – להיות דקה איתכם. עם אבלכם. עם העצב העצום שבלבכם.
אין לי מושג מי אתם, אנשים יקרים.
אני לא יכולה לשנות כלום. אני מלאה בייסורים גדולים על שאיבדם את ילדכם. אהובכם.
כל כך קשה להמשיך לחיות עם בור ענק שכזה.
אין לי מילים שיתארו את חוסר האונים הנוראי של לחיות לצל חיים שכאלה – ואני אפילו לא מתיימרת לנסות להרגיש את מה שאתם מרגישים.
אני שולחת אליכם חיבוק אוהב, מלא, וחם.
שתמשיכו בזיכרון היפה של מה שאתם זוכרים מדניאל.
לאמר שלא תדעו עוד צער – היא קלישאה חזקה יותר ממשמעות המילים המרכיבות את המשפט שלה.
אך אין לי אלא לאחל לכם, שאכן, לא תדעו קושי יותר גדול משיש לכם כבר.

שתמשיכו לחיות את דניאל שלכם.
גליה