דברים שנאמרו

שמי גם דניאל ואני בת 13 נכנסתי לאתר הנצחה של דניאל שירן הבן שלכם
וקראתי עליו ועל חייו, מאד עצוב לי שהוא נהרג וזה ממש כואב בלב, אני גרה ליד הר שיפון ואני אוהבת מאד לטייל שם היה לי עצוב לדעת שזו הפעם
האחרונה שראיתם את דניאל במקום שאני כל כך אוהבת, אני יודעת שכל פעם שאני אגיע להר שיפון אני אזכור את הסיפור של דניאל והוא יישאר בליבי.

למשפחת שירן,לנגה תלמידתי המקסימה
בכל הימים שבשגרה,אני לא יודעת איך לאמר לך שאת מיוחדת במינך, בשקט בצניעות ובנשיאת הכאב, שניסתר בחיוכך המיוחד.
רציתי להגיד לך שאני ממש מבינה את העיניין עם המצלמה, ולהורייך שכל כך הרשימו אותי ביום ההורים בכאן ועכשיו. למדתם אותי שעור חשוב.
ביום זה מבקשת להשתתף בכאבכם שנפרש לימות השנה.בשבילינו זה היום של השותפות.
תמונותיו של דניאל מגדילות לספר מה גדול הכאב.
אורית

משפחת שירן היקרה
רציתי לשתף אתכם במחשבותי בעת האחרונה. לפני מספר חודשים נולד בני הבכור אלון שהינו גם נכד ראשון להורי. כאביו אני מעביר איתו שעות רבות בהתבוננות בו, טיפול בו, האכלתו, החלפת חיתוליו והרגעתו וכעת כשגדל מעט גם בנסיונות לשחק איתו. מדובר בשעות רבות בהן הינך מעכל שאתה הורה לילד ותחושת האחריות והדאגה מציפה אותך כמו כן במחשבות מה יהיה עתידו של ילדך והאם הוא בטוח בעולם הזה. אתה אומר לעצמך שאתה מוכן בכל רגע נתון למסור את חייך ורק שילדך חס וחלילה לא יפגע ממשהו. פעמים רבות אני נזכר בדניאל ומדמיין אתכם ורדה ואבינעם כהורים צעירים לדניאל שרק נולד והיה בנכם הבכור וגם הנכד הראשון. אני מבין כמה שעות אינספור ביליתם איתו מהרגע שנולד וכמה נקשרתם אליו וכמה אהבתם אותו באהבה אינסופית לכל אורך חייו. כתבתי בעבר שאני יודע שלאבד ילד זהו ללא ספק הכאב הכבד מכל, אך כעת אני מבין מעט יותר טוב משמעות זו ומוקיר את קדושת החיים. הערב, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אני אוחז את אלון ואומר לו ובעיקר לעצמי שעד שיגיע לגיל 18 אולי כבר לא יצטרכו אותו כמו שאמרו לי כשהייתי קטן. אני מקווה שלמרות הספק הגדול שמקנן בתוכי אולי משאלה זו תתגשם ובאמת לא יצטרכו אותו. בכל זאת, יש למדינה 18 שנים להגיע לשלום ושלא נזדקק עוד לאף חלל צה"ל אחד, זה נראה לי היום די הרבה זמן. תמיד נדע שמותו של דניאל לא היה לשווא והוא נהרג כאשר נלחם בחירוף נפש בהגנה על המולדת. כולנו חייבים לדניאל ויתר חללי צה"ל את חיינו ואילו המולדת חבה להם את עצם קיומה. לעולם לא נשכחך דניאל. אוהבים ומחבקים אתכם משפחת שירן היקרה. ערן ומאשה רימרמן.

ביום הזיכרון לפני שלוש שנים,גילמתי את דמותו של דניאל בהצגה שהעלינו לזכר חללי צה"ל ולזכרו של דניאל במרכז קהילתי ברמת גן.
אז עוד לא התגייסתי לצה"ל ובעקבות הסיפור של דניאל הלכתי להיות לוחם בחטיבת גבעתי.
היום שהתעוררתי בבוקר כל היום הייתי בסידורים והשם של דניאל קפץ לי בראש.
ורוב היום חשבתי עליו,הגעתי הביתה ונכנסתי לאתר וראיתי שהיום הוא יום ההולדת שלו.
מאוד התרגשתי סיפרתי לאמא שלי שהיא במקרה במקצועה מתקשרת והיא אמרה לי שזאת הדרך של דניאל להודות לי שגילמתי את דמותו ושזה לא סתם שדווקא היום חשבתי עליו.
משפחת שירן,אני לא יודע אם תזכרו אבל בזמן שהעלינו את ההצגה,תיקשרתי איתכם דרך האימייל והזמנתי אותכם אבל אמרתם שאתם לא יכולים להגיע.
אני מאחל לכם רק טוב ושבת שלום

דניאל,יהיה זכרך ברוך

גם אני האזנתי לראיון המרגש עם אילנה דיין. יחד איתי ברכב היתה בתי בת ה-6 בדרכנו לגן הילדים. חלק נכבד מן הראיון נחנק גרוני לנוכח התיאורים על דניאל, אומץ ליבו והפעם האחרונה שראיתם אותו בגולן.
מדי יום אני מעודד את בתי ללכת לבדה לגן הילדים מהחניה. באותו היום פשוט הלכנו יד ביד את כל הדרך. הראיון חידד אצלי את הכל כך מובן – הרגעים הללו לא חוזרים. צריך לתפוס אותם ולא לעזוב. שאר מטלות החיים יחכו.
שלא תדעו עוד צער.
עמית

דניאל,אני יודע שאתה לא יכול לקרוא את ההודעה הזו,אבל סתם כדי להוציא הכול: אני קראתי את כול הסיפור כמה פעמים וכול פעם בכיתי כ"כ מחדש.
זה כול כך עצוב,אבל דניאל,אל תדאג,יש אנשים פחדנים שייקראו את הסיפור ויגידו וואלה,מפחיד לא רוצה להיות בקרבי… ויש את אלה,כמוני (בלי להשתחצן) שייקראו את הסיפור ויגידו: וואלה,הוא נלחם דניאל, למען המדינה ,למען השלום, למען התושבים שסופגים טילים כול יום כול היום,גם אני רוצה להמשיך ולהילחם למען התושבים האלה אני רוצה להיות קרבי ! ! !
אמנם אני רק בן 12 ויש לי עוד זמן להחליט לאן ללכת בצבא אבל אני כבר יודע שאני הולך להיות קרבי, ולהילחם למען עצמי ולמען המדינה. החלום שלי זה להגיע לסיירת דובדבן,אבל גם אם לא לשם לכול דבר אחר שהוא קרבי כי אני רוצה להילחם ואני רוצה לשנות כי אני אוהב את המדינה,אני אוהב את ישראל… "קרבי זה הכי,אחי!!!" למשפחה והחברים,משתתף בצערכם שלא תדעו עוד צער…

דניאל,אני יודע שאתה לא יכול לקרוא את ההודעה הזו,אבל סתם כדי להוציא הכול: אני קראתי את כול הסיפור כמה פעמים וכול פעם בכיתי כ"כ מחדש.
זה כול כך עצוב,אבל דניאל,אל תדאג,יש אנשים פחדנים שייקראו את הסיפור ויגידו וואלה,מפחיד לא רוצה להיות בקרבי… ויש את אלה,כמוני (בלי להשתחצן) שייקראו את הסיפור ויגידו: וואלה,הוא נלחם דניאל, למען המדינה ,למען השלום, למען התושבים שסופגים טילים כול יום כול היום,גם אני רוצה להמשיך ולהילחם למען התושבים האלה אני רוצה להיות קרבי ! ! !
אמנם אני רק בן 12 ויש לי עוד זמן להחליט לאן ללכת בצבא אבל אני כבר יודע שאני הולך להיות קרבי, ולהילחם למען עצמי ולמען המדינה. החלום שלי זה להגיע לסיירת דובדבן,אבל גם אם לא לשם לכול דבר אחר שהוא קרבי כי אני רוצה להילחם ואני רוצה לשנות כי אני אוהב את המדינה,אני אוהב את ישראל… "קרבי זה הכי,אחי!!!" למשפחה והחברים,משתתף בצערכם שלא תדעו עוד צער…

לורדה ואבינעם היקרים!
היום אני וכל אלה שהשתחררו הלכנו לבסיס שרגא ליד נהריה כדי להשתחרר, הייתי אמור להיות הבן-אדם הכי מאושר עלי אדמות כמצופה, אבל כשכל השירות עבר לי בראש נעצרתי כשהגעתי לרגע בו איבדנו את דניאל הי"ד ולא הצלחתי להמשיך. נזכרתי ברגע שישבנו באוטובוס מהבקו"ם לבא"ח גולני והתיישב לידי בחור נאה וחסון. התחלנו לדבר ויצא ששנינו מחיפה. קל לקלוט היה שדניאל בחור טוב ושכדאי לשמור על קשר עם אישיות כזו נפלאה. שאלתי אותו לאיפה הוא רוצה להגיע בגולני והוא ענה לי שלסיירת, שאלתי אותו אם הוא יודע שהגיבוש קשה אבל מבט אחד בגופו ענה לי על השאלה.ואכן שהתברר שאנחנו באותו גדוד ובאותה מחלקה שאלתי אותו איך היה הגיבוש והוא ענה לי שהוא סיים ואין לו מושג למה הוא לא התקבל. לי בכל אופן יצא לטובה שהוא איתי באותו הגדוד ובאותה המחלקה. הכרתי בחור מדהים שבאמת חבל על כל מילה…מי כמוכם יודע. בכל מקרה שתדעו דניאל איתנו בלב עם כל המחזור בכל עת ובכל שעה. התכנון המקורי היה שכשנסיים להשתחרר נאכל ונעלה לקבר אבל לצערינו כבר ירדה השמש ולא יצא שנעשה את זה כולנו יחד.
משפחת שירן היקרה שה" ייתן לכם המון כח להמשיך הלאה ויהי רצון שלא תדעו עוד צער לעולם.

בשם כל החברים,
ירון.

דניאל, ערב לפני החורף, רוחות עזות מנשבות בחוץ. לשמחתי אני יושב מוגן מכל הקור שבחוץ. הרהרתי בך לפתע ונכנסתי לאתר להרגיש כמה אהבה מרעיפים עלייך קרובייך ומשפחתך הקרובה.
געגוע ותחושה מוזרה אני מרגיש כאילו לא ברור לי לגמרי שכל זה קרה ואנחנו כבר לא נתראה ואני לא אשאל: מה עם דניאל? ואיך הולך לו?
חברייך בקרוב משתחררים וגם כשהכל נראה רחוק מלווה אותי התרגשות מכך שנגעתי בחייכם בתקופה ההיא.
כיצד מסיימים כעת? ועולה לי התחושה של הרגע בו נודע לי על מותך. כיצד מסיימים? ביום הזכרון האחרון סיפרתי בטקס שבו השתתפתי עליך, שמחתי על כך שניתנה לי ההזדמנות,כי לא הרבנו אנחנו לדבר.
היה שלום אחי

אז היום השתחררנו,כל המחזור. כאפה רצינית לשבת פה ולחשוב עלייכם.
אנשים התחילו ללמוד ולעבוד. רק אתם תישארו תמיד חיילים.העצב נשאר,בדיוק כמו ביום ההוא..
לא נשכח אתכם לעולם. נוב 04.

כשקיבלתי מחשב,מחשבה ראשונה היתה לכתוב באתר של דניאל. ועכשיו אני יושבת
מול המקלדת ואין מילים שיכולות לבטא את הרגשתי.
אני נזכרת בדניאל התינוק(בן יומיים שלושה) כאשר ראינו אותו לראשונה בבקורנו עם גנק בדירת סטודנטים שלכם בירושלים. אני נזכרת בדניאל בן שנתיים או שלוש שלהפתעתה של ורדה,הסכים להשאר אצלנו,הסתתר מאחורי הוילון ושעות שחקנו במשחק "איפה דניאל". ובדניאל עלם יפהפה בבת מצוה בשורש,כשכל הבנות התלחשו מי הוא הבחור הזה. ולבסוף לתמיד ישאר בזכרוני יום שישי הנורא,כאשר סטלה צלצלה ואמרה רק שתי מילים "דניאל איננו".
אני חושבת עליו ועליכם יום,יום,שעה,שעה הייתי רוצה לעזור,להושיע….
אומר רק לאבינועם,ורדה,גיא ונוגה אני אוהבת אותכם,מחבקת אותכם
הנולה

בדיוק אתמול חשבתי עליך. שמתי מוסיקה בחדר וחשבתי כמה בא לי לצאת לרקוד, כל החברה, ואז אתה קפצת לי לראש.
הייתי חושבת עליך לא מעט, אבל את זה אף אחד לא יודע. הייתי מסתכלת עליך לפעמים, חושבת כמה אתה יפה, ולמה אתה מסתובב עם האנשים האלה ולא עם אנשים יפים כמוך. הייתי תוהה לפעמים מה היה קורה אם מתישהו אחד מאתנו היה צובר מספיק אומץ. לפעמים כשהייתי מסתכלת עליך היית מסתכל עליי, והיו לנו החלפות מבטים משונות כאלה. אבל אתה ידיד שלי, חבר טוב של שאר החברים שלי, ואני יודעת עליך כל כך מעט. ועכשיו כותבים הכל בלשון עבר. היית ידיד, היית חבר טוב, ידעתי עליך כל כך מעט.
כל כך הרבה רגעים חשבתי על כמה אתה יכול להיות מישהו הרבה יותר משמעותי בשבילי. אבל היית פשוט אתה, הבחור הזה שתמיד היה בא עם החברים. ותמיד כשהיית שם, הרגשתי טוב יותר. עכשיו, כל מה שהיה אסור, נאמר. עכשיו כשהלכת, אני מגלה עוד ועוד על האדם שהיית, איך אנשים הכירו אותך כמו שאני אף פעם לא העזתי. תמיד היית קצת ביישן, אבל העיניים שלך דברו בשם עצמן. ראיתי איך החלפת המבטים הזו לא הייתה סתמית. היא לא הייתה גם בשבילי, אפילו שבדרך כלל הסתרתי את זה היטב מאחורי הבירה והסיגריה.
היום קברנו אותך. בטקס מפוקפק ברשמיותו, שלוש יריות סגרו את הלוויה שלך. אבא שלך נאם היום, וכולם בכו, חברים שלך לא מסתדרים פה בלעדיך. אוהבים אותך כל כך, ולתמיד. בכיתי רק כשהגעתי הביתה והבית התרוקן. השם שלך מרצד על המסך, כתוביות רצות בתחתיתו. התמונה שלך מופיעה לפחות פעם בחצי שעה. כל מבט בתמונה הוא כמו סכין. אמרו שלחמת בעוז ובגבורה, ואני מאמינה. אמרו שהיית מצטיין, שהיית חבר טוב, שהיית יפה ומקסים וכולם אהבו אותך, אני מסכימה. והנה, אתה כבר לא כאן, ולעולם לא תחזור. המלחמה הארורה הזו שיתקה את כולנו, אבל אנחנו נשוב לשגרה כשכל זה יסתיים, ואתה כבר לא תהיה שם. הלכת, ורק עכשיו מצאתי את האומץ לבקש, להכיר אותך, לראות אותך מקרוב. הנוכחות שלך תחסר לי. רציתי להגיד שלכולנו, אבל זה לא נאום, ואין פה אף אחד מלבדי בחדר או בבית. דממה שוררת בדירה, ואני חושבת על כל הפעמים בהם החיוך שלך היה מאיר את החדר. כמה כולם אהבו אותך, ואני לא הספקתי.
אחות קטנה, אח קטן, הורים, וסבא שלך. סבא שלך בכה כל כך היום. היית כל עולמו. חברים שלך בכו, כי היית פשוט חבר כל כך טוב, כל כך נאהב.
היית חייל, לוחם בדרום לבנון הספק נטושה. האויב הכניע אותנו בכך שלקח לנו אותך. לא לנו. לי. גם לי מותר להיות עצובה.
דניאל, עכשיו אתה רואה הכל מלמעלה. יש לך כנפיים ואתה שט ומתבונן בהריסות שנותרו אחריך. אז קח לך זמן, תתבונן במשפחה, תתבונן בחברים מהצבא, תתבונן בחברים מהבית, תתבונן במדינה הזו, במלחמה הזו. ואני אחיה עם הזיכרון שלך נצור בלבי, ועם תקווה שיום יבוא ותקדיש דקה מזמנך, לקרוא את המכתב הזה, ולהתבונן רגע בי, כמו שתמיד התבוננתי בך.

לזכרו של דניאל שירן ז"ל, בן 20 במותו, לוחם בחטיבת גולני, שנפל בקרב על מרכבא שבדרום לבנון 4.8.2006

נגה, גיא, ורדה ואבינועם,
רק היום, ביום השנה לנפילתו, גיליתי מתוך הדברים המרגשים שנאמרו באזכרה, כי האתר קיים.
נכנסתי, קראתי, התבוננתי בתמונות וליבי שב ונחמץ.
את דניאל ראיתי במעברי החציה, לוקח את נוגה מבית הספר.
בפעם האחרונה ראיתי אותו כאשר עמדתי ברמזור, בצהרים. הוא ונוגה המתינו לרמזור המתחלף. הבנתי כי זה דניאל, מפני שזיהיתי את נוגה וחייכתי למראהו של הנער הענק, שלצידו עומדת אחות קטנטנה, המתבוננת בו במבט מעריץ, מחוייך ומדברת בלי סוף. לבסוף שלח אליה מבט מחייך, סבלני, נעים, ענה לה דבר מה. היא צחקה וביחד חצו את הכביש.
תמונה אחת. נצחית.
דניאל.
הכרתי אותך עוד בחייך מסיפורים מבודחים על הקושי שלך לקום, על התעקשותך הנחרצת והבלתי מתפשרת להתגייס ליחידה קרבית.
דאגנו לך יחד עם אמא ולא חלמתי שאקבל יום אחד הודעה מפלצתית כל כך המבשרת את נפילתך.
אתה חי לתמיד בלב של כולנו. של מי שהכיר אותך וגם בלב של מי שהכיר אותך פחות.
השפה אינה עשירה דיה. איני מוצאת את המילים היודעות לבטא את גודל הצער וההחמצה הנלווים לזכרון הליכתך. לידיעה של מה עוברים בני משפחתך.

ורדה ואבינועם היקרים.
פה יותר קל להגיד את הדברים. אני לא יכולה לומר שאני יודעת מה עובר עליכם. אני לא. אין דבר מצער יותר מאובדן ילד.
אני רוצה שתדעו שאני חושבת עליכם כל הזמן, מתפללת ומקווה בכל ליבי שתמצאו את הכוח.
אוהבת,
אורלי אלפסי

ורדה, אבינעם ומשפחת שירן,
קשה להאמין שכבר עברה שנה.
בדיוק חזרתי מהמילואים כשהתחילו כל הדיבורים על שנה לחטיפת גלעד שליט, ושנה לחטיפת אודי ואלדד – תחילת המלחמה. אני פשוט לא מאמין שזה הגיע כל כך מהר, כנראה בגלל שלא הפסקתי לחשוב על דניאל ועל המלחמה מאז. אני מוצא את עצמי יושב עם החברים מהצבא לפעמים, גם בישיבות הכי שמחות מדברים ונזכרים בתקופה הנוראית ההיא, ובמיוחד בלילה הזה שהשפיע כל כך על כולנו, כל אחד והסיטואציה הנוראית שהוא היה בה. גם אנשים שהיו מחוץ ללבנון באותה תקופה מסתובבים עם ההרגשה הקשה ומרגישים שהיו מאוד קרובים. אני זוכר את כל מה שקרה באותו ערב נוראי כאילו זה היה אתמול, פשוט אי אפשר לשכוח את זה, ובמבט של שנה לאחור הכל מרגיש כמו סרט רע מאוד שלא עוזב ואין ממנו מנוחה אפילו לרגע. החברה שחזרו מתאילנד לא מזמן, הדליקו שם נר ביום הזיכרון לזכר דניאל, עמרי, איגור ויהודה (שנהרג בערך חודש לפני עוד כשהיינו בעזה), חשוב לי שתדעו כמה שדניאל הולך איתנו לכל מקום ובכל זמן, וגם ברגעים הכי שמחים תהיה אבן ענקית על הלב ונרגיש תמיד שיש חולייה חסרה, כי כמו שאנחנו השתחררנו מהצבא ומסתכלים קדימה ומחכים לטיול וללימודים, את אותה הרגשה בדיוק גם דניאל היה צריך להרגיש, וכשהוא נהרג, כשהלך בחוד עם הפק"ל הכי כבד והכי מסורבל באומץ לב ובגבורה, הוא הקריב עצמו למען כל אחד מאיתנו שחי את החיים שלו באושר היום.

אולי קשה לכם עם האמרה הזאת שהוא נהרג כגיבור כי אולי היא נשמעת לכם בתור סוג של ניסיון נוסף לנחמה, כי הרי כל אימא מעדיפה שהבן שלה יחזור הביתה בשלום ומי בכלל צריך שיהיה גיבור, העיקר שיגיע בזמן לארוחה של שישי בצהריים. אבל בתור אחד שהיה מפקד שלו, ולא בדיסטנס אלא יצא לנו להעביר די הרבה שיחות, אני באמת מלא הערצה אליו. כזה שקט וצנוע..
אני בטוח שכמו כל החברים שנכנסו ללבנון, גם לדניאל היו הרבה הרבה פרפרים בבטן וחששות לפני הכניסה למרכבה. ראיתי ושמעתי אנשים שפחדו להיכנס כששמעו מה הולך שם בתוך לבנון, ודניאל, שידע שהוא הולך עם הפק"ל הכי כבד במיקום הכי אסטרטגי בכוח ולמקום הכי מסוכן ומפחיד שהיה בו, ידע את האחריות המוטלת עליו והתנהג בדיוק כמו שאני זוכר אותו – בידיעה מלאה של האחריות העצומה המוטלת עליו, ובלי לחשוב פעמיים, אלא מחשבה על ביצוע המשימה שלפניו על הצד הטוב ביותר. אולי לא חשב בראייה כללית ופטריוטית באותו רגע על הגנת המולדת, ואולי כן, אבל אני בטוח שהוא חשב על המקום והרגע – שעכשיו הוא נמצא בראש הפלוגה שמאחוריו והוא יעשה הכל כדי להגן על החברים שלו. וכך עשה, עד רגעיו האחרונים. שום דבר ממה שציינתי לגביו לא מפתיע אותי. כבר כשאימנתי אותו ראיתי את הרעל שיש לו בעיניים, מבין כל הזיעה שנטפה ממנו, ואת המוטיבציה שלו ללמוד ולהכיר בע"פ כל חלק וחלק בנגב כך שיתפעל אותו בעיניים עצומות ברגע האמת.

בסופו של דבר, אני יודע שלא חידשתי לכם כלום, כי גם במבט עכשיו – שמרגיש אותו דבר בדיוק כמו לפני שנה, אתם יכולים להיות גאים בדניאל, כל דבר שעשה היה רק לטובה ולטובת חבריו. זה הצד שאני מכיר אצלו, אך אני בטוח שעשה הכל גם לטובת המשפחה.
אני מתגעגע אליו מאוד ולא מפסיק לחשוב עליו, ומשתתף בכאבכם כל הזמן.
מקווה שתדעו מעכשיו רק שמחה עד כמה שאפשר.

גיא צולה

9 חודשים עברו,ואני יושב בבית.סוף סוף יש לי זמן.ואני מנסה לחשוב על משהו ראוי לומר ולא הולך לי.
יש כל כך הרבה זכרונות ממך,דניאל. מהמסלול,מהמבצעית,ולבסוף מהמסייעת..
אין לי מלים לתאר,כנראה שגם לא יהיו.
אך הכאב היום הוא בדיוק כמו ביום ההוא.אולי יותר.

אבינועם-אל האתר הזה הגעתי במקרה,אני חושב שמוטב לך לפרסם אותו. לפחות בגדוד.שיכירו הצעירים יותר.

שלום,
שמי אלעזר שטרן ועד לפני כמה חודשים שירתתי באותה פלוגה עם דניאל.
אני אחד מחיילי ישיבות ההסדר שמשלבים תורה עם צבא.
נלחמתי איתו במלחמה האחרונה – ולצערי גם בהתקלות האחרונה שלו.
אני כותב רק עכשיו-כי כנראה אני מעכל את המלחמה האחרונה רק בימים אלו,
אני חושב עליו המון- יותר ממה שאפשר לחשוב, עצוב לי מאד.
את האבל שלכם אף אחד לא יכול לקחת וגם זה לא יקרה,
אני רק יכול להגיד שיש עוד מישהו שזכה להכירו וגם כמעט שנה אחרי לא שוכח,
אפילו כואב יותר.
בתקווה לעתיד טוב יותר לעם ישראל!

אבינועם וורדה היקרים,
קצת אחרי חצות עכשיו בפתחו של שבוע חדש. שבוע מיוחד בשבילי. שבוע שבו בפעם הראשונה – לצערי הרב – אחרי עשרים שנה תהיה ליום הזיכרון משמעות אמיתית בשבילי, עם זיכרון של חברים שנהרגו במלחמה בלבנון.

גם אני לוחם בגולני, ואת דניאל לצערי הרב לא יצא לי להכיר. וכשאני חושב על זה זה די מוזר שהוא והמוות שלו מעסיקים אותי כ"כ הרבה. אבדתי במלחמה 2 חברים קרובים אליי מאוד ומשום מה אני מרגיש שדניאל הוא השלישי. המוות שלו מעסיק אותי המון.

אחרי שקראתי את קורות החיים של דניאל זה לא נתפס אצלי שהוא נהרג. אני מסתכל על התמונות ושומע סיפורים מאנשים ולא מצליח להבין. "הוא היה גבר" ו"הוא היה שפיץ" ומהנהן בהסכמה מבלי שאני אכיר אותו אפילו. מבחינתי פשוט הוא לא היה אמור להיהרג. גם כי זה לא מגיע לכם כי אתם עושים רושם של אנשים פשוט מדהימים.

הייתה תקופה אחרי המלחמה שהמוות שלו העסיק אותי המון (וזה די מוזר כי אחרי-הכול אני לא זכיתי להכיר אותו) ואח"כ זה קצת דעך. לא מזמן הפלוגה שלי הייתה בקו מבצעי במוצב פרג. הפלוגה האחרונה שהייתה שם לפני המלחמה הייתה מסייעת 13 (זה לא קשה לנחש, הכיתוב "חיות הפרא" רשום בכל מקום במוצב), מהעמדות העליונות במוצב רואים את הבתים הדרומיים של מרכבה. ואז הזיכרונות על דניאל ועל המוות שלו שבו והציפו אותי. ואני לא מכיר אותו אפילו!!! ניסיתי לשבת עם עצמי ולחשוב על תשובה ולא הצלחתי. אני באמת מרגיש שאבדתי חבר.

ועכשיו שוב הוא איתי, בראש שלי, ביחד עם שני החברים האחרים שלי. בכל פעם שאני נתקל בכתבה על המלחמה, הוא עולה לי לראש, כל פעם שאני קורא תחקיר על המלחמה, הוא עולה לי לראש, כל פעם שאני פוגש מישהו מגדוד 13, הוא עולה לי לראש. ואני לא מכיר אותו אפילו.

אני מסתכל על התמונות וחושב לעצמי שהוא נראה כמו ילד שכל אמא הייתה רוצה, נראה כמו מי שהייתי רוצה שיהיה החבר הכי טוב שלי. כזה שאני מספר לו הכול והוא מספר לי.

אני מסתכל על התמונות שלו וחושב לעצמי שככה נראה ומתנהג לוחם אמיתי בגולני. צנוע, שקט, עוזר לחברים ועושה את מה שמוטל עליו. ואני לא מכיר אותו אפילו.

כרגע אני נמצא בקורס קצינים בבה"ד 1 ואני מרגיש שאני שם בשליחות. גם בשליחות של חינוך וציונות וגם בשליחות של דניאל. באמת שאני לא יודע איך להסביר את זה.

אני יכול לנחש שגם אתם הייתם רוצים שדניאל יגיע לבה"ד 1. אז אתם יכולים להיות רגועים. הוא הגיע לשם. הוא אצלי בלב ובראש.

ואני לא מכיר אותו אפילו.

ומחר בצפירה של יום הזיכרון אני יודע שביחד עם שני החברים הקרובים שלי, דניאל יעלה לי לראש ויציף אותי בזיכרונות שאין לי ממנו.

יהי זכרו ברוך.

(משהו שכתבתי למשפחה באופן אישי במייל)
היום ה23 באפריל, ערב יום הזיכרון. הייתי בטקס בעיר שלי, בעפולה, הייתי על מדים. הצדעתי בתקווה, הרגשתי כבוד לעמוד שם בתור קצינה, כבוד להיות שם בכלל על מדים. התרגשתי, אבל אני אף פעם לא בוכה בטקסי זכרון. גם בהלוויות.
חברה שלי הורידה אותי בבית ושמענו בדרך את הדברים שלך,אבינעם. היא עצרה, אבל לא יכולתי לרדת מהאוטו. משהו מהדברים שלך היה כ"כ כואב, כ"כ מוחשי…איך בפעם האחרונה שראית אותו הוא היה עם הסלים האלה ולא רצה שתעזור, איך חשבת שאולי זו הפעם האחרונה שתראה אותו.
נכנסתי לאתר של דניאל במקרה. הסתכלתי על שמות ההרוגים באחת הקרבות, ראיתי שדניאל היה מחיפה, ואתם בטח יודעים איך זה בצפון-כולם מכירים את כולם. רציתי לראות אם הפנים שלו מוכרות לי. הן באמת היו מוכרות. אני קוראת וקוראת, ואני אפילו לא מכירה את דניאל, לא הכרתי, ולא הפסקתי לבכות. אני קוראת איך ההורים מתמודדים עם אובדן כזה וזה קורע לך את הלב, אף אחד, אבל אף אחד, לא יכול להבין אתכם על הכאב הזה. שום דבר לא יכול לנחם. אז אני לא אנסה לעשות את זה, הלוואי ויכולתי, אבל זה לא אפשרי, אני רק רוצה שתדעו שיש מי שמעריך אנשים כמו הבן שלכם, יש מי שידאג שאנשים כמוהו לא יישכחו, ואם אני, שאפילו לא מכירה אותו ורק נקרעת מבפנים מלקרוא את מה שכותבים עליו, על כמה מדהים הוא היה וכמה אופי היה מאחורי החיוך הזה, אם אני מבטיחה לכם שאני אעשה את זה- תחשבו איזה זיכרון דניאל השאיר לחברים, לקרובי משפחה… אני מצטערת אם המכתב הזה הוא לא כ"כ במקום, אם הוא פותח פצעים שמנסים להגליד, אני פשוט רוצה להגיד תודה. אתם גידלתם ילד כזה, מהאנשים שבאמת ובתמים עדיין האמינו, עדיין נתנו הכל בשביל המדינה שלא בטוח נותנת בחזרה, אבל מי מסתכל על זה במושגים של גמול או רווח.

פשוט תודה, והלוואי שלא תדעו יותר לעולם צער.

לורדה ואבינועם,
לצערי לא הכרתי את דניאל, אך אני מרגיש קרוב לו. אחרי שקראתי את קורות חייו של דניאל אני מעריץ אותו ומעריץ אתכם על שהצלחתם לגדל בן למופת ובעל ערכים ראויים לחיקוי.
אני מבקש למסור לכם את תנחומי הכנים, תהיו חזקים והלוואי שלא תדעו עוד צער.
גם אני לוחם בצבא, אני מרגיש שאבדתי חבר מהפלוגה.
עם קבלת המלגה , אני מרגיש מחויבות כלפיכם וכלפי דניאל, לעשות כל שביכולתי על מנת להמשיך ולהיות ראוי לה. זכרו של דניאל ילווה אותי לעד.

איציק בן-דור

דניאל אני לא אשכח את העוגות של אמא שלך כשהיינו סוגרים שבת בפלוגה ג…היית אדם טוב אני מתגעגע אליך….אתה ממש חסר לי. אני לא אשכח שלפני הכניסה למרכבה ישבת על הדשא ואמרתי לך דניאל מה קורה אחי …ואמרת לי בסדר גמור. ישבנו קצת דיברנו ואז עלינו על ציוד ונכנסנו למקום המקולל הזה. רק שתדע דניאל שאני נקמתי את הדם שלך. נקמתי אחי ובלי רחמים. אחרי כמה שבועות שהלכת לעולמך הורדתי חיזבלון. ראיתי אותו דרך הטריגיקון. חיכיתי וחיכיתי עד שהצלב היה לו על הלב ואז פתחתי את הנצרה…. אמרתי שמע ישראל…וקיוויתי שאני אפגע במקום שאני מכוון. ואז שחררתי את הכדור הראשון ופגעתי איפה שכיוונתי. באותה שניה בזמן שהכדור רץ אליו חשבתי עליך על מה שהם עשו לך …. ולעומרי….ואז דניאל שחררתי עוד שישה כדורים כשכל כדור אני חושב על הדם שלך שנשפך ברחוב…לא השארתי לחיה הזאת לב עד שלא ראיתי את המוות שלו בטריגיקון שלי ואת החורים בקיר לא הפסקתי דניאל לא הפסקתי…..נקמתי נקמתי. אני מצטער שלא הייתי יכול לעזור לך בהיתקלות אני מצטער….היינו בבית אחר ברחוב אחר הקצין שלי גם נפצע מטיל….אני מצטער דניאל…שלא הייתי יכול לעזור לך ולעומרי. דניאל אני עדיין לא מסוגל לדבר עליכם בלשון עבר, לא יכול. אני זוכר את הקדרים בפלוגה ג…איך אני ואתה עשינו אימון עם דרורי הסמל שלנו….אני לא אשכח אותך. כמעט עברה שנה מאז שנהרגת ועכשיו אני במוצב ציפורן מסתכל על מרכבה המקום הארור הזה, איך הם חיים את החיים כאילו לא קרה כלום והלב שלי דניאל מלא ברע כלפי האנשים שעשו לך את זה…המכתב הזה הוא לך דניאל….אני מקווה שעכשיו אתה בגן עדן נח לך כי אני עכשיו שומר על ההורים שלך ועל המשפחה שלך. שלום דניאל, אוהב אותך……

דניאל אחי, היום ה 4/2/07 בדיוק חצי שנה מאז אותו לילה מקולל.
אני עדיין זוכר את אותה שיחת טלפון שדרכה קבלתי את הידיעה
ואת התגובה שלי "אין מצב שזה דניאל".
אחי כל יום שעובר הכאב לא עוזב אותנו.
כל יום שישי יש מין הרגשה שאולי כן תחזור הביתה עם כל החיילים.
כל פעם שאנחנו מדברים עלייך יש הרגשה של גאווה
כל פעם שמשהו שואל עלייך כולנו נותנים לו את אותה התשובה :
"זה דניאל חבר שלנו".
אני יודע שבמקום כלשהו אתה רואה את ההודעה הזאת ושומר על כולנו.
רק שתדע שאנחנו אוהבים ולא שוכחים.

לא נשכח ולא נסלח דניאל שירן חבר ואח…
בדיוק היום לפני חצי שנה נפלת דניאל -במלחמת לבנון השניה.
חודש לפני המלחמה בילינו יחד, זה היה שבוע שלם באילת עם צחוקים וכיף כמו שרק אנחנו יודעים שבו חגגנו גם ימי הולדתי ומסיבת גיוס לחברים.
אפילו לא העלתי בדעתי שהשבוע הזה יהיה השבוע האחרון שנבלה יחדד .
ועכשיו שאני יושב ורושם את זה וחושב על זה שלא נבלה יחד ושאתה לא פה איתנו גורם לי לעצב .
דניאל רק שתדע שאין אדם יותר גאה בך ממני ושבחיים אני לא אשכח אותך תמיד תהיהי איתי בכל מקום אשר אהיה .

עברו כמעט ארבעה חודשים, ושום דבר לא השתנה.
אני זוכר את הרגע, את השניה שקיבלתי את הטלפון ואמרו לי.
לא האמנתי, זה לא הגיוני. למה דווקא דניאל?
כל יום אני נזכר, חושב, חולם.
על איזה רגע מצחיק בבית ספר, או הנסיעה מקריית שמונה הביתה כששנינו כבר חיילים, או אפילו נסיון לדמיין מה הלך שם, במרכבה.
אף פעם לא נשכח אותך דניאל. תמיד תהיה אצלנו בלב.

בזמן המלחמה אחותי הייתה בשליחות בסין. היא נסעה ממש ביום שהכל התחיל, ומנמל התעופה שלחה לי הודעה שאשמור על עצמי, ושהיא לא תדע מה לעשות אם משהו יקרה לי. כשהלחימה הפכה יותר ויותר אינטנסיבית, וכשהסכנות הלכו והתקרבו החלטתי שאני חייב לכתוב לה את הדברים, רק למקרה ומשהו יקרה לי ואני לא אספיק לספר. זה קטע קטן מתוך המון דפים שנכתב יומיים אחרי התקרית במרכבה.

"…היה חשוך מידי, ולא הפסקתי למעוד וליפול כשרצתי עם כולם במעלה הוואדי. "למה לא ביקשו מסוק עדיין" חשבתי לעצמי. בטוח מישהו כבר הודיע בקשר לפיקוד שיש פצועים.
אבטחנו לנו חלל בין הבתים וחיכיתי שאיגור הרופא ורחמני החובש יחברו אלי עם הפצועים כדי שאוכל לעזור.
היה חשוך מכדי שאוכל להבחין במתרחש רחוק ממני, ורק כשהתקרבו הלוחמים עם האלונקות הראשונות נתתי לעצמי את אות הפתיחה. הקול שלי הפך מחלוש ומתנשף ליציב ואסרטיבי עד כמה שיכולתי. "תניחו אותם פה!" צעקתי. האלונקה הראשונה הגיעה. החייל שהחזיק בקצה השמאלי מקדימה מעד ושלחתי יד לתמוך באלונקה שלא תיפול. "מי זה?" שאלתי. ידעתי שהשאלה לא יכולה לעזור לי יותר מידי מכיוון שאני לא מכיר את הגדוד, ושבועיים הם לא מספיק זמן לזכור שמות של חיילים כה רבים. "דניאל" אמרו. "ומי שם?" שאלתי והצבעתי של האלונקה ליד. "עמרי, עמרי". לא ידעתי מי הם. אבל באותו רגע זה לא היה חשוב. ניגשתי לאלונקה של דניאל. הרמתי מעט את הקסדה שלי כדי שהאור מפנס הראש שלי יכוון אליו. ראיתי פציעה בירך והמשכתי לסרוק את גופו. אלומת האור האירה על פניו וזיהיתי אותו מייד, על פי עיניו הבהירות. נזכרתי ביום שבו סופחתי למסייעת 13, כשהגעתי זר מוחלט, בלי ציוד, בלי מכרים. עמדתי בפלוגה והסתכלתי על האנשים. הוא היה בין חבריו, שקט, עומד בלי חולצה אי שם בגובה שלו, עם רעמת שיער ראויה ומפוארת. הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי, הוא בטח קיבוצניק.
בסדרי התנועה תמיד הייתי אחרון. הוא היה בין הראשונים. אחרי כמה ימים העבירו אותי מהמסייעת למבצעית ג', ולא החלפתי עם דניאל אף לא מילה.
שלחתי יד אל צווארו כשהבחנתי במנתב האוויר שבפיו. מיששתי בניסיון למצוא דופק. התאכזבתי. "תביאו שמיכה" אמרתי בקול נשבר.
עוד אלונקות הגיעו כשהייתי עם עמרי. הסתכלתי על הפציעות של שני הבחורים הנוספים שהגיעו. תוך כדי איסוף מידע וחלוקת הוראות לחובשים, אמרתי לעצמי חרש "אלוהים ישמור, מה הלך שם? איך הם הגיעו למצב הזה?" לא יכולתי לדמיין את ה'דבר' שעשה את זה. מתוך המראות הקשים הכה בי שעל האלונקה שוכב איגור, רופא המילואים. אני לבד. אחז בי פחד, ובנשימה עמוקה בלעתי אותו למקום שאיתו ידעתי שאצטרך להתמודד אח"כ.
רצנו כולנו למקום מבטחים. ואחרי שהמסוק המריא, כל מה שנשאר זה להירגע. כל מה שנבלע עלה בין רגע מעלה ופרץ בכי שטף את עיניי. ועם כל מצמוץ בחושך חזר אלי המבט הנבוב בעיניו הכחולות של דניאל, שעד לפני כמה שעות הסתירו סוד, עולם שלם שעמד מאחורי אדישות מסקרנת. עולם ששיערתי שיהיה לי בו עניין, אך לא הספקתי בכלל לגשת אליו. עיניים יפות של אדם שלא ידע מי אני בכלל, אבל אותו אזכור כל חיי…"

עילי עובדיה, פאראמדיק צבאי.

התמונות של דניאל הקטן אוכל סופגניה שמח ומאושר
גרמו לנו למחנק בגרון.
אין ולא תהיה נחמה ,אבל כמו שאתם רואים הרבה אנשים ניכנסים מתרגשים
וכותבים.

שלא תדעו עוד צער.

משפחת שירן היקרה,
שמי דוד פרי חן, וכמו דניאל, גם אני יצאתי באותו הלילה, עם אותם אנשים, לעבר אותו הבית, עם אותה המטרה. גם הלב שלי החסיר פעימה באותו הרגע שנפתחה האש לעברנו, אך רגע לאחר מכן, שב לפעום, בלי הלב של דניאל.
המחלקה שלי, מחלקה 6 (מחלקת בני ישיבות), צעדה אחרי המחלקה של דניאל במהלך הפעילות, ובסופה פינינו את הפצועים וההרוגים, בתוכם דניאל שלכם ושלנו.
חודש אחרי אותו מוצאי תשעה באב, זכיתי להתחתן ולהקים בית בישראל. מתחת לחופה, באותם רגעי שמחה אדירים, זכרנו ביחד עם כל הקהל את הנופלים, החברים שהקריבו את לבבם שלהם, כדי שלבו של עם ישראל כולו ימשיך לפעום.
אני לא יודע למה אלוקים בחר לקחת אליו דווקא את דניאל, את עמרי, את איגור, אבל אני מאמין שהוא לוקח אליו רק את הטובים ביותר, את הטהורים ביותר, שיהיו מסביבו בעולמו.
אנחנו נשארנו בחיים, כדי להיות שליחים; שליחים של רבונו של עולם ושליחים של אלו שאינם איתנו, ולמלא את הריק הגדול שהשאירו אחריהם.
הלוואי, שהבית שנזכה להקים, יהיה גם נחמת מעט בשבילכם, ועל כתפי קרבנם של יחידים, עם ישראל כולו ימשיך להנשא לדורות רבים.
תודה, לדניאל ולכם, דוד. (0722114989)

לצערי, לא יצא לי להכיר את דניאל.לא אישית-רק בעקיפין. ראיתי תמונות שלו ושמעתי עליו מחברה טובה שלי, קרן, שכן הכירה אותו טוב.
ובכל זאת, אני מרגישה קרובה אליו..כאילו ידעתי מי הוא כל הזמן..כאילו הוא היה חבר שלי… חלק ממני..
קרן הודיעה לי שהוא נהרג, ולאחר זמן קצר פרסמתי כתבה באינטרנט כתגובה לזעזוע שהרגשתי. ואת הכתבה הזו אני מעלה פה

"
"זהו?.. יש לך חבר אז לא רואים אותך יותר?" צחקתי עם קרן, אחרי שהיא חזרה מסופ"ש אצל ליאור החבר שלה..
"כבר שבועיים שלא ראיתי אותך!!"
"יואו את לא מבינה איזה כיף היה אצלו.. וטיילנו עם כל החברים שלו.. והם כאלה מצחיקים..!! אני חייבת להראות לך תמונות! בואי בואי תראי! יש לליאור חבר מזה חמוד כזה ביישן, אבל נשמה טובה! גם אמרתי לו עלייך! שיש לי חברה שאני חייבת להכיר לו! אני מתה לשדך לך אותו! הוא בתמונות.."

בזמן שקרן דיברה בטלפון אני הסתכלתי על התמונות מהטיול שקרן עשתה עם ליאור והחברים שלו.. ואיזה בחור משך את עיניי..
"קרן!! מי זה?!"
"זה?.. אהה.. זה דניאל.. זה הבחור שרציתי להכיר לך.. נכון חמוד?"
"חמוד?! הוא מהמם! את חייבת להכיר לי אותו".

קבענו שאיזה שישי אחד נצא ארבעתנו לפאב.. אני קרן ליאור.. וחבר שלו- דניאל. זה כבר היה לפני חודשיים בערך. וכל הזמן לא יצא
"דניאל בגולני.. אז הוא לא תמיד נמצא בבית בסופ"שים.. אבל אל תדאגי בטח בקרוב זה ייצא לפועל" קרן אמרה.

יום שישי ה 4/8- אחה"צ. קרן מתקשרת.
"שומעת?…"
"נו.."
"נכון דניאל? הבחור שאני רוצה לשדך לך כבר הרבה זמן?."
"…נווו..?…" אני אומרת לה בהתרגשות..אני כבר עם פרפרים בבטן.. הוא בטח יצא הבייתה.. ונארגן יציאה היום בערב כולנו..וואי אני סוף סוף אראה אותו..
"קיצר..הוא…הוא.." והקול שלה מתחיל לרעוד לי בטלפון
"מה יש קרן? מה איתו? מה קרה?."
"הוא אחד משני החיילים שנהרגו אתמול.."
שתקתי. מה יכולתי להגיד? שתקתי. רעדתי כולי.
"את קולטת את זה?! הוא אחד החברים הכי טובים של ליאור!! אני מכירה אותו מאז שאני מכירה את ליאור! כבר יותר משנה! הוא כזה חמוד היה.. כ"כ ביישן.. ונחמד.. אני לא מאמינה.. אני פשוט לא מאמינה" היא בכתה.
ואני? עדיין שתקתי. מנסה למצוא מה לומר. אבל באמת שבאותו הרגע פשוט לא יכולתי לחשוב על כלום.
הרגעתי אותה קצת. ואמרתי לה שאני אבוא אליה בערב.
ניתקנו.
ואני שוכבת בחדר במיטה שלי.. ומסתכלת על התקרה.. והראש ריק ממחשבות. זה לא נקלט.
ולאט לאט זולגות לי דמעות מהעיניים.. לאורך הלחיים..אני אפילו לא טורחת לנגב אותן. פשוט שוכבת ובוכה בשקט.
אני עוקבת כל הזמן אחרי המלחמה.. אחרי כל מה שקורה.. ומזדעזעת כל פעם מחדש שאני רואה חדשות וקוראת עיתון. וככה כולנו. כן.. יש מלחמה.
ורק היום קלטתי.. זה לא מפחיד באמת עד שזה מגיע אליך.
עד שזה לא איזה חבר של חבר, או מישהו שלמד איתנו, אולי אפילו איזה בן דוד.. אח.. עד אותו הרגע זה לא מפחיד. לא באמת.

לזכרו של סמ"ר דניאל שירן.
הבחור שמעולם לא הכרתי.. וגם לא אכיר לעולם..
יהי זכרו ברוך.
"

זו הייתה הכתבה שפרסמתי.
עכשיו, אחרי מעל לחודשיים, זה לא יותר קל. אני מוצאת את עצמי הולכת ברחוב, וחושבת עליו.על הבחור הזה שלא הכרתי..ושלא הכיר אותי. שלא דיברתי איתו פעם אחת בחיי..אני רואה אותו בראש שלי מחייך. והכל רק מתוך תמונות שלו שהספקתי לראות. שנינו לא הכרנו אחד את השני..פעם. ועכשיו? עכשיו אני מכירה אותו, ויודעת שגם הוא, באיזשהו אופן, מכיר אותי.

ורדה ואבינועם- דניאל נגע בי כמו שאף אחד לא הצליח. הוא היה משהו מיוחד..ואני בטוחה שאתם יודעים את זה. אני יודעת את זה אפילו שלא הכרתי אותו באופן ממשי. אני משתתפת בצערכם.

ורדה אבינעם
גיא ונגה

דפדפתי שוב ושוב באלבום.
קראתי שוב ושוב את המילים שנכתבו
מזכרת נפלאה, רק כמה עצוב שזו מזכרת ושהמציאות כל-כך אחרת וכואבת.

רק מעט הכרתי את דניאל, ודרך סדק צר מאד של חייו. והנה נגלה לפני ספור חיים עם הרבה מילות של יופי, שמחה, אהבה, גאוה ותקוות אין סוף.
והכל נגמר והתקוות התנפצו על סלע קשה טבעו בים הדמעות, כוסו בעפר.
ואת החלל שנפער מילאו מילים של כאב ונחמה ועידוד.
מילים מהוססות היודעות שהן מילים בלבד.
ואת האין שנפער, אחרי שנעצמו העיניים אחרי שגבהה תלולית העפר על קברו הרענן של דניאל,ממלאים עתה הזכרונות והתמונות והמילים, ששיתפתם בהם אותנו הרחוקים מיומכם החסר. הרחוקים מהסעודה המשפחתית של ארבעה כסאות ומהכסא החמישי הריק והמבויש.
זכיתם בבן ואח נפלא, שרבים ודאי מתקנאים על כי הוא שלכם ואתם שלו. אבל גם מודים לבורא עולם שאינם עכשיו במקומכם.ומי שלא היה במקום אינו יודע באמת את גודל הכאב ועד כמה עמוק האין.
אבל החיים חיבים להיות חזקים בשביל החיים שישנם, ובעיקר בשבילכם גיא ונוגה שהכל לפניכם. קחו מהזכרונות והתמונות את הכוחות, את היופי, את האהבה ואת התקוות ומלאו בהם את חייכם. בטוח אני כי זה מה שדניאל היה רוצה בשבילכם ובשבילו.

אתכם מרחוק מנגב שוב את הדמעות
מחבק כמה שאפשר
להתראות אביתר

היי דניאל,

כשאתה מגיע לגיל שלושים,
לפעמים קצת לפני, לפעמים קצת אחרי,
משהו בך משתנה.
אם אתה רוצה או לא, פתאום אנשים מסביבך מתחילים למות.
ואני לא מדבר על הדור של הסבא והסבתא.
פתאום דוד שלך הולך והוא מבוגר בקושי בכמה שנים מאבא שלך.
ואז האבא של החבר הכי טוב,
ואתה פתאום נזכר שכבר יש לך זכרונות של אבא שלך
כשהוא היה בגילך.
כנראה בגיל שלושים אתה מבין שאנחנו זמניים פה,
ושהזמן הזה טס וחומק לנו מבין האצבעות.

הרבה עצב נכנס לך לחיים.
פתאום אתה מסתכל באחד הטיולים שלך על סלע ענק
שקיים אי אילו מיליוני שנים, ואתה שואל את עצמך מה ההבדל
בין שלושים שנה לשבעים שנה,
ולמה כל כך מעט?
אתה נזכר בימים לא כל כך רחוקים, כשהיית בן 24,
ונזכר שחשבת אז שזה יכול היה להיות כל כך נפלא
אם יכולת לעצור את הזמן באותו הרגע,
בן 24, מלא בשאיפות וחלומות ותקוות לעתיד.
לא מפחד מכלום.
עם אבא בן 52 ואימא בת 47 שיהיה להם את כל הזמן שבעולם
כדי ליהנות מהחיים כמו שמגיע להם ולא רק יעבדו כל הזמן
ואח בן 10 שיישאר תמים לנצח והעולם לעולם לא יקלקל אותו.

אבל עוברות שתי דקות ושש שנים ואתה בן שלושים.
אבא שלך כבר מתקרב לשישים ואימא שלך כבר עברה את חמישים.
אח שלך, לעזאזל, יקבל בקרוב את הצו הראשון
והזיכרונות שלך מהצבא (זיכרונות טובים) כל כך טריים ומוחשיים.
שמישהו יילחץ על סטופ, הסרט הזה עובר מהר מדי.

קראתי מה ההורים שלך כתבו עלייך.
הם כותבים מדהים, אני צריך לבדוק מי מהם בדיוק
אחראי על הטקסטים המופלאים באתר.
לא סיפרתי לך עדיין אבל אני רוצה לעסוק בכתיבת שירים.
אז תשמע – ואני (כמוך, כנראה) לא נדבן במחמאות – יש לי ממי ללמוד.

אם לא היית מת כנראה לא הייתי מכיר אותך.
צר לי על המשפחה שלך שאני ואתה נאלצים להיפגש בכאלה נסיבות.
לא צר לי עלייך.
נכון, הפסדת דברים יקרים בחיים ובראשם להקים משפחה משלך,
אבל לא ידעת את זה.
ולא הגעת לגיל שבו העצב וחכמת החיים המרה משתלטים עלייך.
כאחד שכל כך היטיב להבין את העולם הזה אני חושש שזה היה עלול לקרות גם לך, כפי שזה קרה לי.
בפנטזיות שלך בטח היו האישה הכי מדהימה והילדים הכי מדהימים והחוויות הכי מדהימות, טיולים מדהימים לחו"ל ואליפויות מופלאות של מכבי חיפה, ומסעדות טובות והתקפי צחוק משוגעים… וכפנטזיות הם היו כולם בדרך כלל יותר טובים מהמציאות. אני רק מקווה שיצא לך לאכול פעם אחת בקופי בר ביד חרוצים בתל אביב. אם הייתי צריך לקבוע איתך פגישה הייתי לוקח אותך לשם.

חוצמזה, כבר קלטתי שגם חיית את החיים עד תומם כל עוד חיית.
תלמיד מחונן, ספורטאי, בשלן, ידען, מתנדב, חייל מצטיין.
אני רק מצטט מה שההורים כתבו עלייך.
אז לדעתי שיחקת אותה בגדול
ואנחנו כולנו פה בוכים בעיקר על עצמנו
ועל זה שלא יהיה לנו יותר ממך.

אני חושב שפתרון טוב כדי להמשיך ולהרגיש אותך
(0.0001 בסולם של 1-10 לעומת האפשרות שהיית נשאר בחיים)
הוא לשאול את עצמנו מה היית אומר או עושה באותו רגע,
אז אני אשתמש בך לשיחות מדי פעם,
ואם ההורים שלך ירצו הם יוכלו להשתמש בי לשיחות בתמורה.
אני בטוח שזה ישמח אותך.

יאללה דניאל,
כבר מאוחר ואני צריך לישון עכשיו
עם טונות של עצב
וכמה קילו געגועים לילד שאני לא מכיר.

זה נכון מה שאומרים עליכם.
הטובים מתים צעירים.
מגיע לכם.
זה רק אנחנו נשארים עם כל העצב.

לילה טוב.