דניאל בדק בפעם המי יודע כמה את הווסט שלו, וידא שהכל קשור ומשופצר, חיבק את ה"נגב" ויצא מבעד לדלת הבית. השעה היתה בסביבות עשר בלילה. בחוץ כבר חיכה עומרי אלמקייס. הוא וערפל שיאפשר לראות בבהירות רק כמה עשרות מטרים קדימה. דניאל חיכה שניה למ"מ, יונתן לרר ולקשר איתי שמיר, וביחד החלו הארבעה להוביל את גדוד 13 של גולני למשימה שאיש לא חלם את סופה המר. זה היה שלושה ימים אחרי שחצו את הגבול והתמקמו באחד הבתים הנטושים שבפאתי הכפר מרכבה. שלושה ימים שבהם גרו באותו בית, חיכו למשימות, החליפו משמרות ופיתחו סוג של שגרת מלחמה. המיטה היתה סוג של מרבץ שאולתר משני מזרונים שמצאו במקום. דניאל היה מיומן בתנאים האלה. הוא היה מוצא איזו פיסת מזרון פנוי, מניח עליו את פלג גופו העליון, שאר הגוף היה מונח על הריצפה, וכמו שסיפרו חבריו – "היה מסדר לעצמו איזו תנוחה, מחייך את החיוך הקטן שלו, עוצם עיניים ונרדם".
כך חלפו הימים – בלי מקלחות, אפילו לא צחצוח שיניים, שלושה ימים של המתנה בשטח אויב שכמוהו לא הכירו עד עכשיו. ואז הגיעה הפקודה. בין תשע לעשר בערב ה-3 באוגוסט ערך המ"פ תדרוך קצר ותמציתי, הסביר שצריך לפשוט על בית במרכבה שיש בו אמצעי לחימה וחומר מודיעיני, וקדימה. כשהחלו לצעוד בליל הערפל היה שקט מוחלט מסביב. דניאל מימין, עומרי משמאל, יונתן ואיתי במרכז. קרוב. דניאל, יונתן ועומרי היו העיניים של הפלוגה. להם היו מכשירי ראיית לילה באמצעותם יכלו לוודא שאין מארבים, מטענים או שאר סכנות. יונתן המ"מ היה מנווט ומסמן להם בתנועות ראש או ידיים לאן לפנות ואיך להתקדם. ההתחלה היתה בשטח סבוך, אחר כך על שביל מסודר שהוביל אותם ישירות אל הבית המבוקש. עוד בטרם הגיעו אליו ממש נשמע צרור יריות מחריד שהקפיץ את כולם. הכוח, שחשש שזו אש כוחותינו, נמנע בתחילה להשיב אש. המ"פ בדק מיד בקשר אם אכן כוחות צה"ל נמצאים בסביבה, וכשהבין שזו אש מחבלים החל הכוח כולו לירות לכיוון מקור הירי, כאשר רביעיית החוד – דניאל, עומרי, יונתן ואיתי – פורצים את דלת הבית כדי להיכנס פנימה. דניאל ריסס את המנעולים, חבריו שברו אותם באמצעות פטיש, ובו בזמן חצר הבית החלה עולה באש. עוד לפני שסיימו את המלאכה, קיבלו פקודה מהמג"ד לבטל את המשימה ולחזור לבית ממנו יצאו אליה. באותם רגעים כבר שככו קולות הירי, דממת הלילה חזרה והשתלטה, והכוח צעד בדרך חזרה.
לאחר חמש דקות של צעידה דוממת, הגביר עומרי אלמקייס את צעדיו, הוא קלט משהו. הוא מיהר לעבר המ"מ, דניאל ואיתי, שהיו מעט לפניו, ולחש כי זיהה תנועה חשודה. הוא בקושי סיים את מילותיו, ובעוד דניאל, איתי ויונתן יורדים במקום ומסתובבים לכיוון החשוד, נפתחה אש מתוך אחד מבתי הכפר שלשמאלם, דלתו נפתחה וממנה יצא מחבל שירה צרור לעבר הכוח. המחבל חוסל מיד ע"י המ"פ. החיילים השתטחו מיד על הקרקע והכוח החל להשיב באש לעבר הירי. שניות ספורות לאחר מכן החל איתי לזחול לאחור כדי להיחלץ מהתופת. הוא נתן לדניאל מכה בגב כדי לסמן לו שיתחיל לזחול גם הוא וגילה שדניאל איננו מגיב. זה היה רגע שבו התברר לראשונה שדניאל נפגע. איתי צעק מיד "דניאל פצוע! דניאל פצוע!" ולמקום זינק הרופא, ד"ר איגור רוטשטיין, שנהרג ממטען שהתפוצץ עוד לפני שהספיק להגיע לדניאל. גם עומרי נפגע בחזהו ובהמשך מת מפצעיו, ויונתן המ"מ נפצע. דניאל, התברר בתום הקרב, נהרג במקום ממכת האש הראשונה. כשחולץ היה כבר ללא רוח חיים. "זיהיתי אותו מיד לפי העיניים הכחולות שלו", סיפר החובש.
הסוף המר הזה, חתם חיים שלמים שהחלו ב-5.3.86, אז נולד דניאל. הילד הראשון, הנכד הראשון, הפרק הראשון בחוויה שאימו ורדה תתאר זמן קצר בלבד לאחר הלידה במילים: "אני לא זוכרת איך נראו החיים שלי לפני דניאל". זו אכן היתה אידיליה: אבינעם סטודנט לרפואה, ורדה סטודנטית למיקרוביולוגיה, דירת חדר וחצי בקריית יובל בירושלים, תינוק בלונדיני כחול עיניים, ועתיד שכולו הבטחה אחת ענקית. הפוטנציאל החל להתברר כבר בהתחלה. שבועיים לאחר הלידה דניאל כבר שולח ידיים למובייל הצבעוני שתלוי אל מול פניו. עוד לא חגג שנה וכבר הוא מרכיב פאזלים. בן ארבע הוא מהנדס מבני לגו מתוחכמים. לא שמישהו היה באמת מופתע, אבל הבית הוצף בעדנה. לגן ילדים דניאל הולך כבר בבית המשפחה החדש בנשר שליד חיפה. השלישייה מתמקמת ברמות יצחק ודניאל מתחיל את מסלול הלימודים הסטנדרטי של מערכת החינוך. כבר בכיתה א' מתברר שהוא צריך גירויים ואתגרים משלו. המורה זיהתה מיד שהילד הבלונדיני השקט פשוט משתעמם בכיתה ולא מוצא עניין בחוברות ובמשימות ששאר ילדי הכיתה שוקדים עליהם. מנהלת בית הספר, הרצליה סיטון, אבחנה אותו מיד כילד בעל יכולות שמעבר לממוצע וכשהיה בכיתה ג' הציעה להוריו הצעה שלא יכלו לסרב לה: תוכנית העשרה פרטית ומיוחדת שתאפשר לו לצאת ממסגרת הכיתה מספר פעמים בשבוע וללמוד עם מורה פרטי. 
דניאל מצא את עצמו שם מיד – תרגילי מתמטיקה, חידות מחשבה, אתגרים לוגיים. הוא היה שותה בצמא את דבריו של המורה המיוחד ומשלים את החומר של הכיתה בקלות. באותה שנה הוא גם אותר במבחני משרד החינוך כילד מחונן ונכנס למסגרת רשמית של ילדים מסוגו.
אלה היו ימים של חיים אינטנסיביים בצל המאמץ האדיר של לימודי הרפואה של האב, אבינעם: לימודים תובעניים אל תוך הלילה, ערימות ספרי לימוד לצד המיטה, אינסוף תורנויות בבית החולים. ניסיון נואש לתמרן בין הרצון להיות עם ורדה, דניאל ואחיו גיא, לבין המחויבות לעשות את זה – להיות רופא. זו היתה תקופת הטירונות של פרחי הרפואה, כזו שאם אתה גם איש משפחה וגם רופא לעתיד, אתה נדרש למתוח את יכולותיך למקסימום. "איך תעמוד בזה?" שאל אותו פעם אחד מחבריו. "מישהו הרי חייב להיות רופא, אז למה שזה לא יהיה אני", היתה התשובה. אלה, מן הסתם, היו המילים שיאמר לעצמו בנו דניאל, כשהוא מותח אל הקצה את יכולותיו שלו בטירונות של גולני. "מישהו הרי חייב להיות לוחם, אז למה שזה לא יהיה אני".
בסוף כיתה ד' נוסעת משפחת שירן לוושינגטון, שם נולדה נגה. אבינעם עובר שם השתלמות מקצועית ובני המשפחה מצטרפים לשנתיים. דניאל נעקר מהמסגרת החברתית שכה אהב ברמות יצחק. הוא משתלב מהר בארצות הברית – לומד את השפה, מסתדר עם הלימודים, אבל ליבו בארץ עם קבוצת חברי הילדות שטיפח.
כשיחזור לישראל ויתחיל את לימודיו בבית הספר הריאלי היוקרתי, יחבק אל עצמו שוב את קבוצת החברים ההיא, על אף שהמשפחה עברה לגור בחיפה. טיולים, מסיבות, מועדונים, מוסיקה וכמובן – כדורגל. הרבה כדורגל. כנער, הוא התחבר לכל מה שקשור למכבי חיפה. נוכחות קבועה ביציע ג' של אוהדי הקבוצה השרופים בשבתות, צעיפים ודגלים בחדר, קריאה שוטפת של מדורי הספורט, שליטה טוטלית בכל פרט ירוק. בדרכו שלו הוא לקח את קבוצתו האהובה אפילו לצבא. בארנק הפרטי שלו – כאילו היה זה קמע – נמצא מנוי ישן של אחת מעונות האליפות המדהימות של מכבי חיפה. 
דניאל שמר על הזיכרון המתוק ההוא קרוב. כך חולפות להן שנות הנעורים. ביישנות מופנמת ושקטה מצד אחד, אהבת בילויים וספורט מצד שני, והכל ארוז במטר ותשעים, שער בלונדיני ועיניים כחולות.
הדילמה הגדולה החלה כשהגיעו צווי הגיוס ודניאל נכנס למערכת המיון הצבאית. כבר בשמינית הוא ידע שהוא רוצה להיות לוחם קרבי, אבל בעיה אורטופדית באחת מרגליו, הורידה את הפרופיל הרפואי שלו לדרגה שלא תאפשר את זה. דניאל לא ויתר. הוא הצהיר שוב ושוב כי שרות קרבי – זו המטרה, זה החלום. ההורים ניצבו בפני דילמה, אבל היא הוכרעה מיד: לא, אנחנו לא ניקח את זה על מצפוננו ונסדר לדניאל פרופיל גבוה יותר. כן, אנחנו נהיה לצדו ולא נכשיל אותו אם ישיג את זה בכוחות עצמו. בהתחלה עוד ניסו לשדל אותו לשרת באחת מיחידות חיל המודיעין. "כך תוכל לתרום לצבא מצד אחד ולא לסכן את עצמך כחייל קרבי מצד שני", אמרו לו. זה לא עזר. דניאל התעקש להעלות את הפרופיל וידע להשיג את שרצה כל כך. כשיצא מהוועדה הרפואית לאחר הערעור השני פניו קרנו מאושר: פרופיל 82, היתה השורה התחתונה. עכשיו הוא כשיר להיות לוחם קרבי. דניאל הלך לגיבוש של הצנחנים ולמרות שסיים אותו ולא נשבר הוא לא התקבל. משזומן לגיוס לחטיבת גולני היה מרוצה.
בנובמבר 2004 התגייס והתחבר באופן טוטלי לחיי היחידה ולתרבות לוחמי הקרב. ככל שהתקדם בשלבי המסלול, כך סחף את בני המשפחה. החיידק של גולני דבק גם בהם.מדבקות גולני הודבקו על המכוניות, סמלים בבית, נוכחות חובה בטקסי הסיום של שלבי המסלול השונים, תוך מאמץ עליון להמשיך ולהתקדם למרות המגבלה הרפואית ברגל. משפחת שירן הצטרפה לגולני והיתה גאה בהצלחות של דניאל, שגם כאן – איך לא – הפך למצטיין ולמוביל. לאחר סיום המסלול הוא היה זה שנבחר להיות מקלען וקיבל לידיו את מקלע ה"נגב" של היחידה. הוא זה שמפקדיו ביקשו ממנו ללכת ראשון לפני כולם. זו היתה תקופה קשה. דניאל היה בכל החזיתות: ציר פילדלפי בדרום, ג'נין, עזה, פעילות בצפון. כדרכו הוא לא שיתף ולא סיפר הרבה. שיחות טלפון תמציתיות, מילות הרגעה לאם דואגת. "יהיה בסדר", היה אומר להוריו, כשהיו מודאגים מהמאמץ העצום שנדרש ממנו. "מספיק עם החפירות", היה מהסה את אימו כשהחלה לשאול ולשאול.
כך, בדרכו החסכנית במילים, התבטא גם בשבת האחרונה לחייו. סוף יולי, חום קיץ קטלני, טילי החיזבללה נופלים על שכונת מגורי המשפחה בחיפה. גדוד 13 הוקפץ לצפון ודניאל מעדכן בטלפון כי מפקדיו מאפשרים ביקורי משפחות סמוך לגבול. עבור בני המשפחה זה היה כצו קריאה. ורדה, אבינעם, גיא ונגה נכנסו לאוטו ודהרו לצפון. ארגז בקבוקי קולה, פיתות, חומוס, ממתקים ועוגות של ורדה – כל מה שדניאל וחבריו אוהבים. הם ישבו בחורשה למרגלות הר שיפון, אכלו, שתו, ציידו את דניאל בארגז המשקאות וחבילות הכיבודים, וחזרו הביתה עם תפילה בלב. ששה ימים מאוחר יותר יספר אבינעם על קברו הטרי של בנו הבכור: "הוא אחז ביד אחת את ארגז הקולה וביד השנייה את שק הממתקים והלך. עמדתי שם והסתכלתי עליו. באיזשהו שלב היה לו כבד, אז הוא הניח את הארגז, שיפר את האחיזה והמשיך ללכת. התבוננתי בו עד שנעלם. אני לא יודע למה, אבל חלפה לי איזו מחשבה טורדנית בראש שאולי זו הפעם האחרונה שאני רואה אותו".