ורדה ואבינעם
שוב יום הזכרון, לא יאמן איך הזמן רץ ואנחנו שוב ביום הזה. היום שלמעשה הוא כל יום בחיינו אבל מתרכז ליום אחד שבא להזכיר לנו כאילו אנחנו יכולים לשכוח, למי אנחנו חבים את חיינו היום יומיים.
השנה הלכתי לטכס יום הזכרון בבית חולים, הקדישו כמה דקות לדניאל, הראו תמונה שלא הכרתי, אבל כמו תמיד, אותו דניאל, ילד יפיפה עם עיניים כחולות וחכמות מלאות עומק.
מכל התמונות והשמות, הופתעתי שהוא היה היחיד שהכרתי, על שני אחיו של דני ויילר, שנהרגו במלחמת יום הכיפורים שמעתי, אבל הוא היה היחיד שממש הכרתי.
אין מילים שיכולות לנחם אבל יכולה להיות תקווה ותפילה שלא יהיו עוד ילדים שישארו ילדים
איריס ואמנון.