גם אני האזנתי לראיון המרגש עם אילנה דיין. יחד איתי ברכב היתה בתי בת ה-6 בדרכנו לגן הילדים. חלק נכבד מן הראיון נחנק גרוני לנוכח התיאורים על דניאל, אומץ ליבו והפעם האחרונה שראיתם אותו בגולן.
מדי יום אני מעודד את בתי ללכת לבדה לגן הילדים מהחניה. באותו היום פשוט הלכנו יד ביד את כל הדרך. הראיון חידד אצלי את הכל כך מובן – הרגעים הללו לא חוזרים. צריך לתפוס אותם ולא לעזוב. שאר מטלות החיים יחכו.
שלא תדעו עוד צער.
עמית