אני עדיין זוכר את אותו יום נורא, שקיבלתי את הטלפון ושמעתי את הבשורה המרה.
זה לא נתפס, לא יאומן. מישהו שהיה קרוב אליך, היה שותף לכל כך הרבה דברים במהלך ההתבגרות שלך, איננו.
לא עובר יום שאני לא חושב על מה שקרה, בין אם זה כל היום או אפילו רק לדקה.
כל כך הרבה פעמים קורה לי משהו ומה שאני חושב בראש זה "למה לי מגיע לעבור את החוויה הזו ולדניאל לא?"
רגשות אשם על העובדה שלא שמרתי איתו מספיק על קשר ולא הערכתי אותו מספיק לא מפסיקים לתקוף אותי.
אבינעם, ורדה, גיא ונגה,
גם אם אני לא מראה את זה מספיק, אני תמיד איתכם.
אני משתדל בכל הזדמנות לספר את הסיפור של דניאל, לדאוג שכמה שיותר אנשים ידעו איזה בנאדם מיוחד הוא היה, לדאוג שיזכרו אותו תמיד.
שלכם,
ניצן