עברו כמעט ארבעה חודשים, ושום דבר לא השתנה.
אני זוכר את הרגע, את השניה שקיבלתי את הטלפון ואמרו לי.
לא האמנתי, זה לא הגיוני. למה דווקא דניאל?
כל יום אני נזכר, חושב, חולם.
על איזה רגע מצחיק בבית ספר, או הנסיעה מקריית שמונה הביתה כששנינו כבר חיילים, או אפילו נסיון לדמיין מה הלך שם, במרכבה.
אף פעם לא נשכח אותך דניאל. תמיד תהיה אצלנו בלב.