ורדה ואבינעם – ביום חמישי האחרון פגשתי את ורדה בכנס של איגודי הקרדיולוגים ומנתחי הלב בתל -אביב, זמן קצר לפני שהענקתם שניכם את המלגה לזכרו של דניאל. לצערי מה שהיה צריך להיות מפגש משמח בין ידידים ותיקים היה רווי בעצב עמוק. "זה המפגש השנתי שלנו אמרה ורדה" ולא ממש היה לי מה להגיד אז לא אמרתי כלום. אחר כך ישבתי באולם כשעליתם לבמה ותמונתו של דניאל מוצגת מעליכם – איזה ילד יפה שמעתי מישהו מאחורי אומר – ומוכשר חשבתי לעצמי.כמה כח צריך להיות לכם להמשיך בחייכם.
אחר כך המשכתי להקשיב להרצאות.
לפני שעתיים חזרתי ממפגש מקצועי קצר בטורינו איטליה. למרות הקשיים לחזור ארצה בגלל התפרצות הר הגעש באיסלנד התעקשתי לחזור היום.נאלצתי לסוע 7 שעות – כל הלילה, במונית מטורינו שבצפון (ששדה התעופה שלה היה סגור) עד לרומא (משם היה ניתן לטוס חזרה ארצה). נשאלתי ע"י המארחים למה איני מוכן להשאר עוד מספר ימים במלון ובתנאים הנוחים במקום להסחב בדרכים. הסברתי להם שהערב מתחיל יום הזכרון לחללי צה"ל בישראל ובשבילי זהו יום קדוש לא פחות ואולי יותר מיום הכפורים. עוד הסברתי להם שכמעט לכל ישראלי יש מישהו קרוב אליו שנפל בהגנה (עם דגש על הגנה!) על מדינת ישראל ואזרחיה. אמרתי להם שאצלי בעבר היו אלה אחים מבוגרים יותר של חברים או שכנים בוגרים יותר, א"כ היו אלה חברים או חברים של חברים אבל כיום אלה הילדים של חברים וזה הנורא מכל – כמובן שחשבתי על דניאל באותו הרגע.
לא ברור לי אם הם יכולים להבין את משמעותו של היום הנורא הזה עבורינו אבל נראה לי שלפחות קבלו את המסר עד כמה אנו מכבדים את אלה שנתנו את נפשם בכדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות.